כפי שציינתי בפוסט הקודם, התפתחות אישית מבחינתי היא משהו שאדם עושה עבור עצמו. לכן לא משנה איזה ספר תקראו, איזה סרט תראו או באיזה סמינר תשתתפו, מי שבעיקר משפיע על ההתפחות האישית והגדילה שלכם זה אתם.
אם שני אנשים קוראים אותו ספר, והאחד לומד ממנו משהו, ופועל לפיו, והשני לא, אז זה מראה לנו שההבדל הוא בבן אדם עצמו. ובסך הכל זה הגיוני, הרי מה שאנחנו לומדים, עובר דרך הרבה מסננים, דרך החושים שלנו, דרך האמונות שלנו, ודרך הפרשנות שלנו. אנחנו משווים את מה שאנחנו לומדים, למה שלמדנו בעבר, ולהתנסויות שהיו לנו. לכן בכל סיטואציה שאנחנו לומדים משהו, אנחנו אחראים לחלק מאוד גדול של הלמידה.
אבל חשוב לשים לב, שהנושא של אחריות אישית, הוא לא בלעדי ללמידה. למרות שיש אנשים שמרגישים שאין להם יותר מידי שליטה על החיים שלהם, השליטה שיש לנו על החיים שלנו היא עצומה.
בואו ניקח לדוגמה מישהו שמעשן. במצבים מסוימים בן אדם מעשן יכול להגיד לנו שהוא רוצה להפסיק לעשן, אבל הוא לא יכול. הוא אפילו ניסה והוא לא יכול, ואולי הוא אפילו הפסיק וחזר לעשן. מה מונע ממישהו להפסיק לעשן? הוא עצמו. אם נעזוב בצד את כל נושא ההתמכרות, בואו נשים לב לדבר פשוט. כדי שבן אדם יהיה מעשן, הוא צריך לרנות סיגריות או להשיג סיגריות, הוא צריך להוציא סיגריה מהקופסה, לשים אותה בפה, להדליק אותה, ולעשן עד שהיא נגמרת.
בדרך כלל אנחנו נשים את כל הפעולות הרבות והמורכבות האלה, תחת השם הכולל של "לעשן" כאילו זה איזשהו משהו אוטומטי וחסר שליטה. למעשה, הבן אדם בשליטה כל הזמן, הוא צריך לעשות את הפעולות האלה. אני רוצה לראות מישהו שמסוגל לעשן, מבלי לשים את הסיגריה בפה. בלי שהוא עושה את הפעולה הפיזית, של לשים את הסיגריה בפה. זה בלתי אפשרי.
הבעיה היא שאיפה שהוא במהלך הדרך, אנחנו מוותרים על השליטה. אנחנו מרחיקים את הפעולה מאיתנו, על ידי זה שאנחנו נותנים לה שם יפה, ומתחילים להתיחס אליה כאילו היא משהו אוטומטי כמו לנשום. יש כל כך הרבה דברים שאנשים עושים ביום יום, שאם הייתם שואלים אותם אם הם אוהבים לעשות אותם, הם היו אומרים לכם שממש לא, אבל הם חייבים. סליחה, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, בני אדם היו בני אדם ולא רובוטים.
אז אם יש משהו שאתם רוצים לשנת בחיים שלכם, הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות הוא לקחת אחריות, להסתכל על האמת כמו שהיא, ולקחת את השליטה בחזרה לידים שלכם. אנשים מפסיקים לעשן, אנשים יורדים במשקל ונשארים רזים, אנשים מוצאים אהבה, ואנשים עובדים בעבודה שהם אוהבים. יש אנשים כאלה, הם לא איזה חיזרים שחיים במאדים, הם מסביבנו. מה זה אומר? זה אומר שזה אפשרי, שלאנשים יש את הכוח לעשות שינויים כאלה, למרות שיש המון אנשים אחרים שבטוחים, שלהפסיק לעשן, להוריד במשקל, למצוא אהבה, או כל דבר אחר, זה משהו שגדול עליהם.
בואו ניקח שתי פעולות שרוב האנשים שאני מכיר עושים. שתיהן מסובכות בצורה בלתי רגילה, מסוכנות מאוד, דורשות זמן לימוד ארוך, ומלוווים בכישלונות במהלך הדרך. ובכל זאת כמעט כל האנשים מצליחים לעשות אותן בצורה יוצאת מן הכלל. הפעולה הראשונה היא ללכת, והפעולה השניה היא לנהוג.
תינוק מנסה ללכת עד שהוא מצליח. אם אין בעיה רפואית שמונעת ממנו, כל בן אדם ילמד ללכת. תחשבו על היציבות, השליטה וההתמדה שנדרשים כדי ללמוד את זה. אתם יודעים כמה קשה ללמד רובוט ללכת, ובכל זאת כל אדם בעולם (כמעט) מסוגל לעשות את זה. אותו דבר על נסיעה במכונית. תחשבו כמה אנשים מסוגלים לנהוג בהצלחה יתרה. לנוע במהירות יותר גדולה משל ברדלס, ועם שליטה טובה יותר, ועוד במקביל לנהגים אחרים בכביש - פחות או יותר :). אייך זה יכול להיות? זה דורש ריכוז, קורדינאציה, אימון, ודי הרבה כסף, ובכל זאת, נראה שכל בן אדם מסוגל.
התשובה היא פשוטה מאוד. כולם עושים את זה. כולם נוהגים, יש כל כך הרבה דוגמאות, לא לנהוג החל מגיל מסויים זה להיות יוצא דופן. מעבר לזה שזה אומר, שאתה פחות נייד, והרבה דברים אחרים יכולים להמנע ממך. כשציפיה של הסביבה ממך, ושלך מעצמך היא גדולה, אין כמעט דבר שאתה לא מסוגל לעשות. אנשים הופכים לחיילים, יוצאים למלחמה ומסכנים את החיים שלהם. למה, כי מצפים מהם לעשות את זה, והם מצפים מעצמם לעשות את זה. תחשבו כמה חיילים יש בישראל, כמה אנשים שעשו או עושים צבא. יש פחות אנשים עם תעודת בגרות או תואר ראשון.
אם אנחנו נרצה דברים בשביל עצמנו, ונצפה מעצמנו להשיג אותם, באותו אופן שאנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להיות מסוגלים ללכת, אנחנו נשיג אותם. המחשב הכי חזק ביקום נמצא בין האוזניים שלנו, האפשרויות שלנו הן בלתי מוגבלות, היחידים שיכולים להגביל אותנו זה אנחנו. ואנחנו עושים את זה כל הזמן, דרך פחד, דרך התמקדות בדברים שוליים, ולא בעיקריים. בזה שאנחנו פשוט לא מצפים מעצמנו. הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו, הוא להכיר בזה. להסתכל על האמת בפנים ולהודות בה.
להגיד "אני מעשן, כי אני עושה את זה לעצמי, אני מוציא כסף על סיגריות, ונותן כוח ועושר לאנשים מושחתים, ואז אני ממלא את עצמי בפסולת, ואני גם מכחיש ומתעלם מהנזק שאני עושה לעצמי, כי אני מפחד מידי, שאני לא מסוגל להפסיק, ואני מעדיף אפילו לא לנסות כדי לא להיכשל" ברגע שלוקחים אחריות ומסתכלים על האמת, זה יכול להיות קשה, וגם לא נעים, אבל זה משהו שחייבים לעשות לפני שאפשר להתחיל באמת לטפל בדברים".
אותו דבר לגבי משקל, או קרירה, או יחסים. לקחת אחריות, לשים לב מה אנחנו עושים, ולא להפנות מבט. אם זה כואב לכם, אם זה גורם לכם להרגיש חרא, טוב מאוד - כי הגיע הזמן לעשות מעשה. ואל תשלו את עצמכם, זה שאתם לא מסתכלים על האמת, זה לא אומר שאתם לא סובלים. אתם סובלים אבל יש לכם כל מיני תרוצים אחרים. "אני רוצה להנות מאוכל, אין לי זמן לעשות התעמלות, אני אוהב את עצמי כמו שאני" נחמד מאוד, זה לא משנה את העובדה, שהמערכת עיכול שלך לא עובדת כמו שצריך, שאם תמשיך אתה עלול לחלות, ולמות בגיל הרבי יותר מוקדם ממה שאתה אמור, שהחיים שלך יהיו פחות טובים, ושאתה מפליץ כל הזמן.
אני יודע לא כייף לחשוב על זה, אבל ככה אני הייתי צריך להתחיל לחשוב כדי להתחיל להוריד את המשקל העודף. אחרי זה התחלתי לשים לב, גם כמה רע אני מרגיש כשאני "חוטא" ואוכל מה שאני לא אמור, בחילות כאב בטן, עודף שינה, בשביל הנאה ל 10 דקות. יופי של עיסקה.
כשהייתי משהו כמו חודש לתוך התהליך ואפילו הורדתי כמה קילוגרמים, הלכתי עם אישתי לאכול ארוחת ערב בחוץ. זו היתה ארוחה די בריאה, סושי, לא יותר מידי, קצת אלכוהול וקינוח. תענוג. בבוקר קמתי להליכת בוקר שלי - די הכרחתי את עצמי, והיתה לא בחילה כל הזמן, הרגשתי רע, הרגשתי חולה. שעתיים בבוקר, אחת מהן זו שעת ההליכה שלי, שהיא החלק שאני הכי אוהב ביום שלי, ורק אז התחלתי להרגיש בסדר. אחרי זה אני התחלתי ממש לפחד לאכול ארוחת ערב בחוץ, או אפילו ארוחה גדולה בבית. וזה אפילו לא היתה אכילה עודפת, באותו יום אכלתי פחות קלוריות במהלך היום, כי ידעתי שבערב נאכל יותר. אבל הקינוח האלכוהול, והאכילה רק שעתיים לפני השינה - זה היה רעיון רע מאוד. ופעם הייתי עושה את זה כל הזמן, ועוד לא הייתי מבין למה אין לי כוח לקום בבוקר.
טוב, זה היה אמור להיות פוסט קצר :) קצת נכנסתי אליו. אני מקווה שלפחות הקטעים שאני מספר דברים על ההתנסויות שלי, מעודדים אתכם ומחזקים אתכם.
שיהיה לכם יום מצויין, ושבוע מצויין. ג
אם שני אנשים קוראים אותו ספר, והאחד לומד ממנו משהו, ופועל לפיו, והשני לא, אז זה מראה לנו שההבדל הוא בבן אדם עצמו. ובסך הכל זה הגיוני, הרי מה שאנחנו לומדים, עובר דרך הרבה מסננים, דרך החושים שלנו, דרך האמונות שלנו, ודרך הפרשנות שלנו. אנחנו משווים את מה שאנחנו לומדים, למה שלמדנו בעבר, ולהתנסויות שהיו לנו. לכן בכל סיטואציה שאנחנו לומדים משהו, אנחנו אחראים לחלק מאוד גדול של הלמידה.
אבל חשוב לשים לב, שהנושא של אחריות אישית, הוא לא בלעדי ללמידה. למרות שיש אנשים שמרגישים שאין להם יותר מידי שליטה על החיים שלהם, השליטה שיש לנו על החיים שלנו היא עצומה.
בואו ניקח לדוגמה מישהו שמעשן. במצבים מסוימים בן אדם מעשן יכול להגיד לנו שהוא רוצה להפסיק לעשן, אבל הוא לא יכול. הוא אפילו ניסה והוא לא יכול, ואולי הוא אפילו הפסיק וחזר לעשן. מה מונע ממישהו להפסיק לעשן? הוא עצמו. אם נעזוב בצד את כל נושא ההתמכרות, בואו נשים לב לדבר פשוט. כדי שבן אדם יהיה מעשן, הוא צריך לרנות סיגריות או להשיג סיגריות, הוא צריך להוציא סיגריה מהקופסה, לשים אותה בפה, להדליק אותה, ולעשן עד שהיא נגמרת.
בדרך כלל אנחנו נשים את כל הפעולות הרבות והמורכבות האלה, תחת השם הכולל של "לעשן" כאילו זה איזשהו משהו אוטומטי וחסר שליטה. למעשה, הבן אדם בשליטה כל הזמן, הוא צריך לעשות את הפעולות האלה. אני רוצה לראות מישהו שמסוגל לעשן, מבלי לשים את הסיגריה בפה. בלי שהוא עושה את הפעולה הפיזית, של לשים את הסיגריה בפה. זה בלתי אפשרי.
הבעיה היא שאיפה שהוא במהלך הדרך, אנחנו מוותרים על השליטה. אנחנו מרחיקים את הפעולה מאיתנו, על ידי זה שאנחנו נותנים לה שם יפה, ומתחילים להתיחס אליה כאילו היא משהו אוטומטי כמו לנשום. יש כל כך הרבה דברים שאנשים עושים ביום יום, שאם הייתם שואלים אותם אם הם אוהבים לעשות אותם, הם היו אומרים לכם שממש לא, אבל הם חייבים. סליחה, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, בני אדם היו בני אדם ולא רובוטים.
אז אם יש משהו שאתם רוצים לשנת בחיים שלכם, הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות הוא לקחת אחריות, להסתכל על האמת כמו שהיא, ולקחת את השליטה בחזרה לידים שלכם. אנשים מפסיקים לעשן, אנשים יורדים במשקל ונשארים רזים, אנשים מוצאים אהבה, ואנשים עובדים בעבודה שהם אוהבים. יש אנשים כאלה, הם לא איזה חיזרים שחיים במאדים, הם מסביבנו. מה זה אומר? זה אומר שזה אפשרי, שלאנשים יש את הכוח לעשות שינויים כאלה, למרות שיש המון אנשים אחרים שבטוחים, שלהפסיק לעשן, להוריד במשקל, למצוא אהבה, או כל דבר אחר, זה משהו שגדול עליהם.
בואו ניקח שתי פעולות שרוב האנשים שאני מכיר עושים. שתיהן מסובכות בצורה בלתי רגילה, מסוכנות מאוד, דורשות זמן לימוד ארוך, ומלוווים בכישלונות במהלך הדרך. ובכל זאת כמעט כל האנשים מצליחים לעשות אותן בצורה יוצאת מן הכלל. הפעולה הראשונה היא ללכת, והפעולה השניה היא לנהוג.
תינוק מנסה ללכת עד שהוא מצליח. אם אין בעיה רפואית שמונעת ממנו, כל בן אדם ילמד ללכת. תחשבו על היציבות, השליטה וההתמדה שנדרשים כדי ללמוד את זה. אתם יודעים כמה קשה ללמד רובוט ללכת, ובכל זאת כל אדם בעולם (כמעט) מסוגל לעשות את זה. אותו דבר על נסיעה במכונית. תחשבו כמה אנשים מסוגלים לנהוג בהצלחה יתרה. לנוע במהירות יותר גדולה משל ברדלס, ועם שליטה טובה יותר, ועוד במקביל לנהגים אחרים בכביש - פחות או יותר :). אייך זה יכול להיות? זה דורש ריכוז, קורדינאציה, אימון, ודי הרבה כסף, ובכל זאת, נראה שכל בן אדם מסוגל.
התשובה היא פשוטה מאוד. כולם עושים את זה. כולם נוהגים, יש כל כך הרבה דוגמאות, לא לנהוג החל מגיל מסויים זה להיות יוצא דופן. מעבר לזה שזה אומר, שאתה פחות נייד, והרבה דברים אחרים יכולים להמנע ממך. כשציפיה של הסביבה ממך, ושלך מעצמך היא גדולה, אין כמעט דבר שאתה לא מסוגל לעשות. אנשים הופכים לחיילים, יוצאים למלחמה ומסכנים את החיים שלהם. למה, כי מצפים מהם לעשות את זה, והם מצפים מעצמם לעשות את זה. תחשבו כמה חיילים יש בישראל, כמה אנשים שעשו או עושים צבא. יש פחות אנשים עם תעודת בגרות או תואר ראשון.
אם אנחנו נרצה דברים בשביל עצמנו, ונצפה מעצמנו להשיג אותם, באותו אופן שאנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להיות מסוגלים ללכת, אנחנו נשיג אותם. המחשב הכי חזק ביקום נמצא בין האוזניים שלנו, האפשרויות שלנו הן בלתי מוגבלות, היחידים שיכולים להגביל אותנו זה אנחנו. ואנחנו עושים את זה כל הזמן, דרך פחד, דרך התמקדות בדברים שוליים, ולא בעיקריים. בזה שאנחנו פשוט לא מצפים מעצמנו. הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו, הוא להכיר בזה. להסתכל על האמת בפנים ולהודות בה.
להגיד "אני מעשן, כי אני עושה את זה לעצמי, אני מוציא כסף על סיגריות, ונותן כוח ועושר לאנשים מושחתים, ואז אני ממלא את עצמי בפסולת, ואני גם מכחיש ומתעלם מהנזק שאני עושה לעצמי, כי אני מפחד מידי, שאני לא מסוגל להפסיק, ואני מעדיף אפילו לא לנסות כדי לא להיכשל" ברגע שלוקחים אחריות ומסתכלים על האמת, זה יכול להיות קשה, וגם לא נעים, אבל זה משהו שחייבים לעשות לפני שאפשר להתחיל באמת לטפל בדברים".
אותו דבר לגבי משקל, או קרירה, או יחסים. לקחת אחריות, לשים לב מה אנחנו עושים, ולא להפנות מבט. אם זה כואב לכם, אם זה גורם לכם להרגיש חרא, טוב מאוד - כי הגיע הזמן לעשות מעשה. ואל תשלו את עצמכם, זה שאתם לא מסתכלים על האמת, זה לא אומר שאתם לא סובלים. אתם סובלים אבל יש לכם כל מיני תרוצים אחרים. "אני רוצה להנות מאוכל, אין לי זמן לעשות התעמלות, אני אוהב את עצמי כמו שאני" נחמד מאוד, זה לא משנה את העובדה, שהמערכת עיכול שלך לא עובדת כמו שצריך, שאם תמשיך אתה עלול לחלות, ולמות בגיל הרבי יותר מוקדם ממה שאתה אמור, שהחיים שלך יהיו פחות טובים, ושאתה מפליץ כל הזמן.
אני יודע לא כייף לחשוב על זה, אבל ככה אני הייתי צריך להתחיל לחשוב כדי להתחיל להוריד את המשקל העודף. אחרי זה התחלתי לשים לב, גם כמה רע אני מרגיש כשאני "חוטא" ואוכל מה שאני לא אמור, בחילות כאב בטן, עודף שינה, בשביל הנאה ל 10 דקות. יופי של עיסקה.
כשהייתי משהו כמו חודש לתוך התהליך ואפילו הורדתי כמה קילוגרמים, הלכתי עם אישתי לאכול ארוחת ערב בחוץ. זו היתה ארוחה די בריאה, סושי, לא יותר מידי, קצת אלכוהול וקינוח. תענוג. בבוקר קמתי להליכת בוקר שלי - די הכרחתי את עצמי, והיתה לא בחילה כל הזמן, הרגשתי רע, הרגשתי חולה. שעתיים בבוקר, אחת מהן זו שעת ההליכה שלי, שהיא החלק שאני הכי אוהב ביום שלי, ורק אז התחלתי להרגיש בסדר. אחרי זה אני התחלתי ממש לפחד לאכול ארוחת ערב בחוץ, או אפילו ארוחה גדולה בבית. וזה אפילו לא היתה אכילה עודפת, באותו יום אכלתי פחות קלוריות במהלך היום, כי ידעתי שבערב נאכל יותר. אבל הקינוח האלכוהול, והאכילה רק שעתיים לפני השינה - זה היה רעיון רע מאוד. ופעם הייתי עושה את זה כל הזמן, ועוד לא הייתי מבין למה אין לי כוח לקום בבוקר.
טוב, זה היה אמור להיות פוסט קצר :) קצת נכנסתי אליו. אני מקווה שלפחות הקטעים שאני מספר דברים על ההתנסויות שלי, מעודדים אתכם ומחזקים אתכם.
שיהיה לכם יום מצויין, ושבוע מצויין. ג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה