אתמול בלילה ראיתי את הסרט הפסנתרן. פעם ראשונה. יש בסרט הזה הרבה דברים שאפשר ללמוד ממנו. באיזשהו שלב אישתי באה, כשהיא ראתה שהשעה מאוחרת ואני עדיין לא בא למיטה, ושאלה אותי מה אני עושה. (הסרט ארוך מאוד). כשהסברתי לה שהסרט מצויין והוא תפס אותי היא התישבה לידי, וצפתה איתי. בשלב הזה של הסרט, הגיבור של הסרט (או יותר נכון אולי להגיד, הגיבור הטרגי של הסרט) היה כבר חולה, קצת הוזה במצב של תת תזונה, עדיין נמלט מהנאצים, מלוכלך וחי בהריסות של הפצצות. הרבה זמן אחרי שהוא לא ממש דיבר עם אף בן אדם, כי הוא היה עסוק בלהסתתר. אישתי שאלה מה קרה לו, וההסבר הכי טוב שהיה לי, שהיה קצר מספיק להאמר במשפט אחד היה "הוא עכבר".
המשכנו לראות עד סוף הסרט, ואישתי היתה מאוד רגשית, כי באמת שקורים שם דברים די נוראיים בסך הכל. למרות שהזוועות שיש בחלק האחרון, הן ממש אפס קצה של מה שעובר עליו. זה פשוט שזה לא נגמר, שנים של סבל בדידות ,רעב, והמתנה להצלה. וחלק גדול מההתרחשות הזאת קורה אחרי שהוא נמלט מהגטו.
באיזשהו שלב שצפינו, אישתי אמרה "איזה מסכן". ואני אמרתי "הוא לא מסכן, הוא בר מזל". מי שרואה את כל הסרט רואה את המסכנות והמוות לכל אורכו, אבל גם רואה כמה מזל, וכמה חוזק נפשי הוא היה צריך כדי לשרוד. למעשה, אחד הדברים המעניינים בסיפור של האיש הזה, הוא שלפחות בשתי נקודות קריטיות, הוא קיבל עזרה מאויבים שלו. אחד המקרים היה מפקד גסטאפו, שפגע ביהודים אחרים בכל יום, אבל הוא הציל אותו בנקודה הקריטית, כשכל שאר משפחתו נשלחה למחנה ההשמדה. לקראת השיחרור האמיתי שלו, הוא ניצל שנית על ידי קצין נאצי, שכישרון הנגינה שלו בפסנתר נגע באותו קצין, וזאת במיוחד בגלל מצב המסכנות הקיצוני שהגיבור היה בו. כשהרוסים מגיעים וסוף סוף הוא ניצל, זה קורה רק אחרי שהם כמעט יורים בו למוות, בגלל שהוא מתעטף במעיל שהקצין הנאצי נתן לו. פעמים ניצל על ידי אויבים, ופעם אחת כמעט נהרג על ידי מי שבא להטיב איתו. נקודה מעניינת לשים לב אליה.
אנחנו בתור יהודים וישראלים, שרבים מאיתנו ילדים של ילדים, ונכדים של ילדים של ניצולי שואה, ושחיים במדינה שבנו אנשים ששרדו את השואה, צריך לשמוח ולהרגיש ברי מזל, על כל מה שיש לנו בחיים. סבתה שלי, אמא של אבא שלי היא ניצולת שואה. היא ניצלה בזכות זה שהיא נשלחה למחנה עבודה, והיא היתה אישה מאוד חזקה. ומן הסתם גם בגלל הרבה מזל. אבל היא לא באמת נמלטה מהנאצים. ב 7 השנים האחרונות לחייה, היא היתה כל כך מבולבלת, היא דיברה גרמנית ורוסית, היא חשבה שאבא שלי הוא אחיה הצעיר, בימים שהיא זיהתה אותו או מישהו בכלל. אבל בזכות זה שהיא שרדה עד אז, עד גיל 80 פלוס, אנחנו כאן. אני רואה חלקים ממנה באבא שלי, באחים שלי, בי כשאני מסתכל במראה, ואני גאה על זה.
* * *
אחד המקורות שלמדתי ממנו על התפתחות אישית, ועל העצמה אישית במשך השנים, היו ספרי שמע של אנטוני רובינס. הוא מספר סיפור על אדם שניצל מידי הנאצים אחרי שכל משפחתו נהרגה.
אותו אדם נשאר בגטו לבד לאחר שכל משפחתו נספתה. הוא היה במצב נוראי, הוא ראה מוות מסביבו בכל מקום, וידע שהוא וכל האחרים הולכים למות תוך זמן קצר. הוא החליט שהוא חייב לברוח מהגטו באותו יום, והוא שאל את עצמו שוב ושוב "אייך אני בורח מכאן היום, אייך אני בורח מכאן היום". לא היה לו נשק, לא היה לו אוכל לא היה לו כלום, רק את המחשבה הזאת, של "אייך אני בורח מכאן היום". ואחרי שעות שהוא שאל את עצמו, וקיבל רק רעיונות שלא יכלו לעזור לו, המוח נתן לו את הפתרון. הוא קרע מעליו את כל בגדיו, החביא אותם, ונכנס לתוך ערמה של גופות שהיתה עמוסה על משאית. הוא צלל לתוך הערמת גופות, ונשאר שמה שעות ארוכות בלי תנועה. בערימה של גופות של זקנים נשים וילדים, זרוקים האחד על השני כמו אשפה, עם רייח מצחין של מוות, דם והפרשות. בסופו של דבר, כאמור, אחרי שעות ארוכות של המתנה, המשאית יצאה משם, ואחרי נסיעה ארוכה, הוא נזרק יחד עם כל הגופות לקבר אחים. הוא עדיין היה צריך להישאר שם ללא תנועה למשך שעות ארוכות עד בוא החשכה, אז הוא יצא מהקבר, ורץ עשרות קילומטרים במשך שעות, כשהוא ערום ויחף, עד שהוא הצליח להמלט למקום מבטחים.
טוני רובינס מספר את הסיפור הזה, כדי לתת את ההשראה לאנשים שמקשיבים לו, כדי שהם ישאלו את עצמם את השאלות הנכונות, שוב ושוב עד שהם יקבלו תשובה. השאלה הזאת ""אייך אני בורח מכאן היום", לא הבטיחה לאותו אדם שהוא יצליח להימלט. לו כל בן אדם שהיה שואל את עצמו את השאלה הזאת, היה מצליח בהכרח למצוא דרך ולהמלט, אבל דבר אחד בטוח. אם הוא לא היה שואל את עצמו, הוא בטוח לא היה נמלט.
* * *
יום השואה הוא יום שקשה לכולנו, אבל זה גם יום שצריך ללמוד ממנו. ויש הרבה מה ללמוד ממנו. אני לומד ממנו בין השאר, שצריך להודות על מה שיש לנו, ועל זה שאנחנו חיים. להעריך את זה. כי הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן, אולי נראות לפעמים גדולות, אבל הן ממש ממש קטנות. דבר נוסף שאני לומד ממנו, זה שאין לנו את הזכות לשנוא אף אחד, או להיות גזענים לאף אחד. אין לנו את הזכות להרגיש את עצמנו חשובים יותר, בגלל שאנחנו "העם הנבחר", כלפי אף אדם. יותר מדי פעמים עשו את זה לנו, ואם יום השואה הוא לא תזכורת מספיק חזקה, שאנחנו לא צריכים להיות נבחרים, אנחנו צריכים להיות אלה שבוחרים, אז אני לא יודע איזה תזכורת אחרת יכולה לעבוד.
בדרך כלל בשלב הזה הייתי מברך אתכם שיהיה לכם יום מצוין, אני מברך אתכם במקום שיהיה לכם יום רע וכואב, אבל שיהיה לכם ערב של הכרת תודה. ג
המשכנו לראות עד סוף הסרט, ואישתי היתה מאוד רגשית, כי באמת שקורים שם דברים די נוראיים בסך הכל. למרות שהזוועות שיש בחלק האחרון, הן ממש אפס קצה של מה שעובר עליו. זה פשוט שזה לא נגמר, שנים של סבל בדידות ,רעב, והמתנה להצלה. וחלק גדול מההתרחשות הזאת קורה אחרי שהוא נמלט מהגטו.
באיזשהו שלב שצפינו, אישתי אמרה "איזה מסכן". ואני אמרתי "הוא לא מסכן, הוא בר מזל". מי שרואה את כל הסרט רואה את המסכנות והמוות לכל אורכו, אבל גם רואה כמה מזל, וכמה חוזק נפשי הוא היה צריך כדי לשרוד. למעשה, אחד הדברים המעניינים בסיפור של האיש הזה, הוא שלפחות בשתי נקודות קריטיות, הוא קיבל עזרה מאויבים שלו. אחד המקרים היה מפקד גסטאפו, שפגע ביהודים אחרים בכל יום, אבל הוא הציל אותו בנקודה הקריטית, כשכל שאר משפחתו נשלחה למחנה ההשמדה. לקראת השיחרור האמיתי שלו, הוא ניצל שנית על ידי קצין נאצי, שכישרון הנגינה שלו בפסנתר נגע באותו קצין, וזאת במיוחד בגלל מצב המסכנות הקיצוני שהגיבור היה בו. כשהרוסים מגיעים וסוף סוף הוא ניצל, זה קורה רק אחרי שהם כמעט יורים בו למוות, בגלל שהוא מתעטף במעיל שהקצין הנאצי נתן לו. פעמים ניצל על ידי אויבים, ופעם אחת כמעט נהרג על ידי מי שבא להטיב איתו. נקודה מעניינת לשים לב אליה.
אנחנו בתור יהודים וישראלים, שרבים מאיתנו ילדים של ילדים, ונכדים של ילדים של ניצולי שואה, ושחיים במדינה שבנו אנשים ששרדו את השואה, צריך לשמוח ולהרגיש ברי מזל, על כל מה שיש לנו בחיים. סבתה שלי, אמא של אבא שלי היא ניצולת שואה. היא ניצלה בזכות זה שהיא נשלחה למחנה עבודה, והיא היתה אישה מאוד חזקה. ומן הסתם גם בגלל הרבה מזל. אבל היא לא באמת נמלטה מהנאצים. ב 7 השנים האחרונות לחייה, היא היתה כל כך מבולבלת, היא דיברה גרמנית ורוסית, היא חשבה שאבא שלי הוא אחיה הצעיר, בימים שהיא זיהתה אותו או מישהו בכלל. אבל בזכות זה שהיא שרדה עד אז, עד גיל 80 פלוס, אנחנו כאן. אני רואה חלקים ממנה באבא שלי, באחים שלי, בי כשאני מסתכל במראה, ואני גאה על זה.
* * *
אחד המקורות שלמדתי ממנו על התפתחות אישית, ועל העצמה אישית במשך השנים, היו ספרי שמע של אנטוני רובינס. הוא מספר סיפור על אדם שניצל מידי הנאצים אחרי שכל משפחתו נהרגה.
אותו אדם נשאר בגטו לבד לאחר שכל משפחתו נספתה. הוא היה במצב נוראי, הוא ראה מוות מסביבו בכל מקום, וידע שהוא וכל האחרים הולכים למות תוך זמן קצר. הוא החליט שהוא חייב לברוח מהגטו באותו יום, והוא שאל את עצמו שוב ושוב "אייך אני בורח מכאן היום, אייך אני בורח מכאן היום". לא היה לו נשק, לא היה לו אוכל לא היה לו כלום, רק את המחשבה הזאת, של "אייך אני בורח מכאן היום". ואחרי שעות שהוא שאל את עצמו, וקיבל רק רעיונות שלא יכלו לעזור לו, המוח נתן לו את הפתרון. הוא קרע מעליו את כל בגדיו, החביא אותם, ונכנס לתוך ערמה של גופות שהיתה עמוסה על משאית. הוא צלל לתוך הערמת גופות, ונשאר שמה שעות ארוכות בלי תנועה. בערימה של גופות של זקנים נשים וילדים, זרוקים האחד על השני כמו אשפה, עם רייח מצחין של מוות, דם והפרשות. בסופו של דבר, כאמור, אחרי שעות ארוכות של המתנה, המשאית יצאה משם, ואחרי נסיעה ארוכה, הוא נזרק יחד עם כל הגופות לקבר אחים. הוא עדיין היה צריך להישאר שם ללא תנועה למשך שעות ארוכות עד בוא החשכה, אז הוא יצא מהקבר, ורץ עשרות קילומטרים במשך שעות, כשהוא ערום ויחף, עד שהוא הצליח להמלט למקום מבטחים.
טוני רובינס מספר את הסיפור הזה, כדי לתת את ההשראה לאנשים שמקשיבים לו, כדי שהם ישאלו את עצמם את השאלות הנכונות, שוב ושוב עד שהם יקבלו תשובה. השאלה הזאת ""אייך אני בורח מכאן היום", לא הבטיחה לאותו אדם שהוא יצליח להימלט. לו כל בן אדם שהיה שואל את עצמו את השאלה הזאת, היה מצליח בהכרח למצוא דרך ולהמלט, אבל דבר אחד בטוח. אם הוא לא היה שואל את עצמו, הוא בטוח לא היה נמלט.
* * *
יום השואה הוא יום שקשה לכולנו, אבל זה גם יום שצריך ללמוד ממנו. ויש הרבה מה ללמוד ממנו. אני לומד ממנו בין השאר, שצריך להודות על מה שיש לנו, ועל זה שאנחנו חיים. להעריך את זה. כי הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן, אולי נראות לפעמים גדולות, אבל הן ממש ממש קטנות. דבר נוסף שאני לומד ממנו, זה שאין לנו את הזכות לשנוא אף אחד, או להיות גזענים לאף אחד. אין לנו את הזכות להרגיש את עצמנו חשובים יותר, בגלל שאנחנו "העם הנבחר", כלפי אף אדם. יותר מדי פעמים עשו את זה לנו, ואם יום השואה הוא לא תזכורת מספיק חזקה, שאנחנו לא צריכים להיות נבחרים, אנחנו צריכים להיות אלה שבוחרים, אז אני לא יודע איזה תזכורת אחרת יכולה לעבוד.
בדרך כלל בשלב הזה הייתי מברך אתכם שיהיה לכם יום מצוין, אני מברך אתכם במקום שיהיה לכם יום רע וכואב, אבל שיהיה לכם ערב של הכרת תודה. ג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה