מה המטרה

השווי הכספי של האנשים בקבוצה הזאת, היה גדול יותר מהשווי של כל שאר הסטודנטים ביחד.

 עשו פעם מחקר על סטודנטים  בהארוורד לגבי מטרות. הם לא שאלו אותם מה המטרות שלהם, אלה האם יש להם מטרות מתוכננות לעתיד. כעבור כמה וכמה שנים טובות, חזרו לאותו מחזור של סטודנטים, ובדקו לאן הם הגיעו. האחוז שהציב לעצמו מטרות ארוכות טווח עוד בזמן הלימודים בלט בכך שהוא הגיע לתוצאות יוצאות דופן בחיים. השווי הכספי של האנשים בקבוצה הזאת, היה גדול יותר מהשווי של כל שאר הסטודנטים ביחד. והאחוז של הסטודנטים שכן הציבו לעצמם מטרות, היה רק משהו כמו 3-4%


כשנמר באפריקה רודף אחרי טרף, זה אחרי שהוא בדק ובחר בדיוק את מי הוא הולך לטרוף, אם הוא לא היה עושה את זה הוא היה מת מרעב.


אז מה לגביכם, האם יש מטרה שבחרתם לעצמכם. לא "הלוואי שאישתי תפסיק לנג'ס לי" זו לא מטרה. "אני רוצה שלאישתי ולי יהיה קשר אוהב ותומך" זו מטרה.


 להצהיר על מטרה באופן שלילי, או דרך משהו שאתם לא רוצים, זו דרך טובה מאוד להכין את עצמכם לכישלון. חשוב להתמקד במה שאתם כן רוצים, ואנחנו תיכף נגיע לאייך עושים את זה. אבל נתחיל בשאלה הרבה יותר חשובה - למה.

הרבה מהאנשים פשוט יתחילו לחשוב... על מה יש לחשוב, זו המטרה שלך, אתה אמור לדעת בדיוק למה אתה עושה את זה.

למה אתם רוצים להשיג את המטרה? אם אתם רוצים לדעת למה השאלה הזאת חשובה, ואיזו מן תשובה אתם צריכים שתהיה לכם, תשאלו מישהו מה הוא רוצה להשיג, ואז תשאלו אותו למה. אם התשובה שתקבלו לא תעורר בכם השראה, לא תגרום לכם להאמין שהוא הולך לעשות את זה, אז תדעו בדיוק למה הוא לא הולך להשיג את המטרה הזאת. אבל למה להפסיק עם אחד. תשאלו את אותן שאלות 10 אנשים. ותדעו בעצמכם למה אנשים בדר"כ לא משיגים את  המטרות שלהם.
קודם כל, הרבה מהאנשים פשוט יתחילו לחשוב... על מה יש לחשוב, זו המטרה שלך, אתה אמור לדעת בדיוק למה אתה עושה את זה.
אם נשאל את אותו אדם למה הוא הולך לעבודה, זה לא משנה שהוא לא אוהב את העבודה, הוא ידע להגיד לנו בדיוק למה, ומהר. לכל הפחות נקבל את התשובה "בשביל הכסף". אז מן הסתם אם יש משהו שאתם מגדרים כמטרה, אתם אמורים לדעת ישר את התשובה, בלי לחשוב. דבר שני קצת התלהבות. אם הייתי שואל אתכם על החופשה הכי טובה שהיתה לכם, או על ספר מדהים שקראתם אני בטוח שאני אשמע התלהבות מסויימת. אבל הרבה אנשים כששואלים אותם על המטרה שלהם, התשובה שלהם נשמעת כאילו שאלת אותם האם הם עשו שיעורים.
וזו בדיוק למה תקבלו תשובה כזאת, כי הם לא עשו שיעורים.

חשוב גם להסתכל על הדברים הרעים יקרו אם לא תשיגו את המטרות 

אז שיעורי הכנה, ללמה רוצים להשיג מטרה מסוימת, זה לעבור על כל הסיבות, לעשות רשימה מפורטת, של למה המטרה הזאת חשובה.


למשל, למה אני רוצה שהבלוג הזה יצליח:


כי אני רוצה שאנשים אחרים יפיקו ממנו תועלות, ויהנו מהחיים שלהם באותה רמה שאני נהנה. אני רוצה שאנשים יגיבו, ויכתבו לי למייל ויתיעצו איתי, כי זה יגרום לי להרגיש חשוב יותר. אני רוצה להעצים את התחושות שיש לי מההצלחות שלי, אני רוצה להעמיק את הידע שלי עצמי, בעיקר אני פשוט רוצה לחלוק את כל מה שלמדתי ואני לומד עם אנשים אחרים. ולעשות שינוי.


זו מן הסתם רשימה קטנה. אבל היא מתקשרת לדברים חשובים  אחרים. אתם צריכים לראות את הרשימה שכתבתי, ללמה אני רוצה להרוויח יותר כסף. בכל מקרה, כדי להגיע למהות של למה אתם רוצים משהו שצריך להקדיש לו זמן, לדמיין אייך תרגישו, אילו מחמאות תקבלו. וכמובן שחשוב גם להסתכל על הדברים הרעים שיקרו אם לא תשיגו את המטרות שלכם. מה יקרה אם לא תפסיקו לעשן, אם לא תרדו במשקל. אילו מן חיים יהיו לכם, אייך תחשבו על עצמכם, אייך אנשים יסתכלו עליכם. מה הסיכוי שתזכו לראות את הנכדים שלכם גדלים.


כולם רצים יותר מהר כשנמר רודף אחריהם.

אייך קובעים מטרה? בשביל זה צריך להיות SMART

הנקודה הכי חשובה היא, שאם הלמה הוא לא מספיק חזק, אז לא משנה איזו מטרה תציבו, אתם לא תגיעו אליה. כי למה להתאמץ על מה שאתם לא באמת רוצים.


עכשיו כשאתם יודעים למה. השאלה הבאה היא אייך. אייך קובעים מטרה? בשביל זה צריך להיות SMART

S pecific  -          מטרה ממוקדת  
M esurable -       שאפשר למדוד אותה
A s Now -           מנוסחת בזמן הווה
R easnable -       ניתנת לביצוע, הגיונית
T imed -              מתוזמנת, עד מתי

(תודה לשפי על הרפרנס)

אז ככה מלמדים אנשים במנהל עסקים לקבוע לעצמם מטרות. בואו נעשה את זה על הורדה במשקל, כי זה קל לעשות את זה על משהו מדיד כמו משקל או כסף

  

אני רוצה לרזות 7 קילו, תוך 4 חודשים מהיום.

ממוקדת - לרזות 7 קילו זה ממוקד, אם הייתי אומר "להראות" טוב, זה לא ממוקד בכלל

מדידה - כאמור, משקל קל למדוד

בהווה - היא מנוסחת בזמן הווה. זה חשוב. אנחנו רוצים להחדיר את המסר ללא מודע שלנו, והתת מודע מבין את עכשיו.

הגיונית - אם אני אגיד שאני רוצה לרזות 7 קילו ב שבוע זה אולי אפשרי, ברמה מסויימת, אבל לא רצוי. אבל גם להגיד תוך חודש, זה להכין את עצמנו לכשלון, זה אינטנסיבי, וזה יכול לפגום בזה שנאמין שהמטרה אפשרית. חשוב שהמטרה תהיה ניתנת להשגה. לכן 7 קילו ב 4 חודשים, זו מטרה לגמרי הגיונית, וגם יפה, זה קצב של 21 קילו בשנה.

מתוזמנת - כאמור תוך 4 חודשים. "תוך" או "עד" זה חשוב, כי זה מרשה לנו גמישות. אולי נצליח להוריד במשקל תוך 3 חודשים, אולי פחות, להגיד "בדיוק" יכול לחבל לנו במטרה. למשל אם הייתי מגדיר שאני רוצה לנסוע ליפן עוד שנה, אולי תהיה הזדמנות שתצוץ תוך חודשים, ואם אני לא אהיה פתוח אליה, אני אפספס אותה.

 אז אתם לא חייבים, קוראי היקרים, לקבוע לכם מטרות, עכשיו. אל תקבעו לכם מטרות מהר מידי, תרשו לעצמכם להנות מהתליך, כי זה באמת כייף. 


ילדים אוהבים לחלום בהקיץ על המתנות שהם יקבלו ליום הולדת.

שיהיה לכם המשך סוף שבוע מצויין. ג.

בלוג על התפתחות אישית - זה סטנדרטי

אכלתם פעם במסעדה, שממש נהניתם בה.

המקום היה ממש יפה, כבר כשנכנסתם יכולתם לשמוע מרוחק, מוזיקה שהיתה נעימה לאוזניכם, בשולחנות מסביב למקום שישבתם בו, היו אנשים שנראו ממש נחמדים. וכך גם היתה המארחת, שהכניסה אתכם באדיבות. את הזמנות לקח המלצר שלכם, שהיה מאוד מנומס, נחמד  ומקצועי, והאוכל שהוא הביא לכם היה מעולה. המנות היו טעימות ומוצלחות, והריחות היו כל כך טובים, שהם גירו אתכם. היתה לכם שיחה נעימה, אולי אפילו רומנטית, וכשעזבתם חשבתם לעצמכם, שאתם תשמחו לחזור לשם שוב.

לעומת זאת, כולנו היינו במקומות פחות טובים בין אם זה מלצר ששכח חלק מההזמנות, מוזיקה רועשת מידי, או אוכל שאינו מספיק טוב. 


מה שמבדיל בין שני המקומות האלה, זה אייך האנשים מתיחסים למקום שהם נמצאים בו. ובאותה הזדמנות אייך הם מתייחסים לעצמם. היתה תקופה, שלפני העבודה, הייתי עוצר במין פיצוציה בבוקר, והבחור שהיה שם היה מכין לי סנדוויץ. עכשיו רוב האנשים היו מסתכלים על המקום, ורואים בו מקום שקונים סיגריות, או בירה, או חטיפים. אבל אני הסתכלתי על העמדה שלו. ובתור מישהו שיצא לו לעבוד במסעדות, חדרי אוכל, ומטבחים, אני ממש התרשמתי. היה ברור מאוד שכל הסלטים היו טריים ונפתחו היום, היה קל לראות, שכל הירקות היו טריים לחלוטין, הניקיון היה מדהים, כאילו אני הלקוח הראשון אי פעם, והבגטים היו טעימים בהתאמה. עכשיו הבחור שמחר שם, נראה ממש אותו דבר, הוא היה נקי, לבוש יפה, מגולח, וערני (ואני לא הייתי ערני, אני קמתי ב 6 כדי לצאת מירושלים ולהגיע לחולון עד 8, אבל הוא היה ערני). ונוסף לכל הוא היה מאוד נחמד. 

עכשיו, זו פאקינג (תסלחו לי על הצרפתית) פיצוציה. אף אחד לא מזמין שם מקומות לארוחת ערב. אף אחד לא מתקשר ואמור "יש לכם להערב, אנחנו צריכים שולחן לארבעה". אבל לבן אדם היו סטנדרטים גבוהים. סטנדרטים גבוהים מעצמו, מהעסק שלו, מהדברים שהוא מכין.


עכשיו איפה הסטנדרטים שלכם נמצאים. אם הייתי מבקש מכם... אני לא מבקש, אתם יכולים לעשות את זה בכל מקרה. לרשום על כל תחום בחיים שלכם, איפה הוא נמצא במספרים מ 1-10. מה היה יוצא לכם.

שאלתי חבר שלי, והוא אמר לי משהו כמו "בריאות 7, זוגיות 6, כספי 5, חברים 9, רוחניות 7, לימודים 4 , עבודה 8". עכשיו זה בטח נשמע לכם לא רע, ושאלתי אותו מה דעתו על המספרים האלה, והוא אמר לי גם - "לא רע". אמרתי לו סבבה, עכשיו תהפוך את כל מה ש 9 או 10 ל 10, ואת כל מה ש 8 ומטה ל 0. וכל מה ש 10 זה דברים שאתה יכול לתפוח לעצמך כל השכם, וכל מה ש 0...


אתם מבינים, אתם חייבים לשאוף לסטנדרטים יותר גבוהים. אני לא בא לאישתי ואומר לה, "בא לי ללכת למסעדה הזאת, היא קיבלה ציון 7, וזה בסדר גמור". או  לחברים שלי, "שמעתי שהסרט הזה קיבל 8 בביקורות, אנחנו חייבים לראות אותו". אם לא נתתם למשהו ציון 10, או 9, כי עשר זה פשוט מושלם מידי, אז אל תשלו את עצמכם, זה אומר שהתחום הזה צריך עבודה. אם אתם רוצים להמשיך לשבת בספה שלכם  בנוחות, אז סבבה, אבל מה שאתם באמת צריכים לעשות, זה לקום ולעשות משהו. תחשבו על איזה תחום שאתם רוצים שהוא נמצא עכשיו ב 7, ותחשבו אייך זה היה אם הוא היה 10, אייך החיים שלכם היו מרגישים אחרת, אייך הייתם נראים בעקבות השינוי הזה. איזה מחמאות הייתם מקבלים. 

מה דעתם לבחור תחום אחד ולהפוך אותו ל 10, אפילו לא חייב להיות תחום. משהו אחד. משהו פשוט. אם אתם לא יודעים מה, לכו על משהו שקל לכם לשלוט בו ב 100% ותעלו את הסטנדרטים שלכם. תתחילו להתלבש הכי טוב שאתם יכולים, ולהראות הכי טוב שאתם יכולים לכל מקום. זה לא אומר ללבוש חליפה ועניבה לכל מקום, אבל אולי נתחיל, מללבוש בגדים שאתם נראים בהם טוב, לתגלח, להתאפר, להסתרק - מה שצריך. לכו על זה, יש לכם המון מה להרוויח מזה. 


ואנחנו ביום ראשון, תחילת שבוע זה זמן מצויין להתחיל. אם כבר התלבשתם ויצאתם. תכנסו לשרותים איפה שהוא ותעשו מה שאתם יכולים, או תעשו את זה אייך שאתם חוזרים הביתה. 


שיהיה לכם שבוע מצויין ומהודר, שפי 

בלוג על התפתחות אישית - סיפור זן קטן

מלך אחד רצה ללמוד מה היא הארה, הוא דיבר עם הרבה יועצים והרבה חכמים אבל אף אחד לא סיפק לו תשובה שסיפקה את דעתו. יום אחד הוא שמע על חכם זן שחי בביקתה על איזה הר,שיוכל להסביר לו מה זה הארה. אז הוא יצא למסע ארוך בין שלושה ימים, שחלק ממנו הוא היה חייב לעשות ברגל, כי הדרך להר היתה כל כך עמוסה בעצים וענפים,שהוא לא יכול להיה לעבור עם סוסו.
הוא הלך שעות במעלה ההר, וכשיצא מהיער והיה כבר קרוב לפסגה, הוא ראה את חכם הזן הולך בשביל כשהוא נושא בקושי רב, משהו שנראה כמו שק פחמים כבד על כתפיו. המלך כל כך שמח לראות אותו, שבלי לחשוב הרבה הוא רץ אליו בשמחה, ואמר לו  בהתרגשות "חכם, הסבר לי מהי הארה". החכם זן הזקן הוריד את השק מעל כתפיו, והניח אותו על האדמה. הוא ההתמתח הסתכל על המלך וחייך באושר.  
המלך חייך גם הוא, ואז עלתה עוד שאלה חשובה במוחו. "מה קורה אחרי ההארה?". החכם הזקן, לקח שוב את השק הכבד, הניח אותו על כתפיו וחזר ללכת לכיוון הביקתה.


אני לא יודע אם אתם מחפשים הארה או לא, אבל בואו נדבר על הצד השני שנייה. כי גם אם אתם מאושרים רוב הזמן, ויודעים להתמודד טוב עם האתגרים שהחיים מציבים בפניכם. לפעמים קורה משהו שהוא פשוט נאחס, ולפעמים לא קל לצאת ממנו. 

מה ההבדל בין מישהו עם יכולת התמודדות טובה, למישהו שאין לו יכולת התמודדות טובה. מי שרגיל להסתכל על חצי הכוס המלאה, ויודע להתמודד עם קשיים, רוב הדברים שלא מסתדרים בחיים, פשוט לא יזיזו לו. הוא לא יתעצבן על עמידה בתור, או על מישהו שאיחר לו, או אפילו על האוטו שלא נדלק בבוקר.  הוא לא ישתגע אם התקלקל לו המחשב, או אם מישהו לא בא לאירוע שהוא אירגן. אבל גם לאנשים שיש להם יכולת התמודדות מעולה, ויודעים להישאר כמעט בכל מצב ב state חיובי, יש לפעמים מקרים שקורה להם משהו ממש רע, שהם לא ציפו לו. פיטורים מהעבודה, משהו חשוב נגנב מהם, וחס וחלילה דברים יותר גרועים. מה שחשוב לדעת זה, שגם אם אתה רגיל להתמודד עם הכל, ויש לך חוזקה אישית, יש את המצבים שבהם המצב ממש מתחרבן, ואז יכול להיות שלא תצליח להתחמק מהמחשבות הרעות, מלהרגיש עצבנות, עצב, או יאוש. 


וזה בסדר גמור.


כי אם אתה בן אדם חיובי, וקורה לך משהו רע שאתה לוקח אותו קשה, זה יכול לקחת יום, יומיים, שבוע. אתה תחזור להיות חיובי. 


יש לי חבר שאמר לי פעם "אם קשה לי, אני נותן לעצמי יום להתבכיין" זו עצה מצויינת, אם המצב קשה, לקחת יום אחד ולבכות על זה, להתבכיין על זה. לתת לעצמך להתפרק קצת ולחזור לעצמך יום אחרי. 


זה לא שלאנשים חיובים אין רגשות או מחשבות שליליות. זה איזו משמעות הם נותנים להן, ואייך הם משתמשים בהן כדי להתחזק אחרי זה. 


יש לי חברה טובה, שגם בעלה חבר טוב מאוד לי, שקרה להם אסון רציני. בהריון הראשון שלה, התינוקת נולדה מתה. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה קשה זה, לשאת תינוקת 9 חודשים, אחרי שעוברים את כל הניסיונות להכנס  להריון, וכל הבדיקות שעוברות בסדר, ובכל זאת דבר כזה קורה.
אז אחרי שעבר זמן מסויים, ויצא לנו לדבר, היא דיברה על זה שהיא הרגישה כאילו עשו לה נאחס, היא שאלה שאלות כמו למה זה קרה לנו וכדומה. 


אני אמרתי לה, שלפעמים הטבע והגוף הם יותר חכמים מאיתנו. ויכול להיות מאוד שזה פשוט משהו שהיה צריך לקרות, שאם התינוקת היתה נולדת בחיים היא היתה חולה או סובלת, וגם הם היו סובלים עוד הרבה יותר. ואמרתי לה שהיא לא צריכה לדאוג, כי תוך שנה יהיה לה תינוק בריא ושמח, שיביא להם הרבה אושר. וכך גם היה.
למעשה עכשיו זה כבר כמה שנים אחרי, ולא מזמן נולד להם תינוק שני. 


אז היום אנחנו ביום הזיכרון לחיילי צה"ל. יום שמוקדש לאנשים שנהרגו, ומשפחות שאיבדו, כי הם לקחו אחריות על מנת שלנו יהיה מקום בטוח לחיות בו. אני יודע שלפעמים קשה לחשוב על מדינת ישראל כמקום בטוח, אבל אין ספק שזה מה שהיא. היא נותנת ביטחון לנו היהודים שגרים בה, וליהודים שבכלל חיים בעולם. 


אז לפני שבוע היה יום השואה, היום יום זיכרון, מחר יום העצמאות.  יום אחד קורה אסון, שבוע אחרי זה האדם סובל, ויום אחד הוא קם.

אם אתם משפחות שכולות, אנחנו משתתפים בצערכם היום, ואומרים תודה, תודה רבה.

למשפחה של גלעד שליט אני רוצה לומר, שאני מאוד שמח היום שביום הזה אתם עצובים על ילדים של אחרים. ולא דואגים לילד שלכם. דאגתם לו (וגם אנחנו) יותר מידי שנים לטעמי.


ולכולכם, אני אגיד עכשיו בשביל יותר מאוחר בערב, שיהיה יום עצמאות שמח ומאושר. יש על מה לשמוח. 

בלוג על התפתחות אישית - כותב חדש

אוקי, זה קצת הזוי. 


אז גור, (הוא נוטה לכנות את עצמו ג' כאילו הוא איזה איש מוסד) ביקש ממני להתחיל לכתוב בבלוג. הוא עכשיו בתהליכי מעבר לאוסטרליה, ו - בעצם אתם יודעים מה, אני הולך לדבר יותר על גור, הוא ביקש ממני לא לעשות את זה. הוא לא בדיוק בן אדם של אינטרנט, והוא לא אוהב לחלוק מידע על עצמו, וזה בסדר, אני מבין אותו. 


אני רק אספר לכם מאיפה אנחנו מכירים. אנחנו מכירים כבר כמה שנים אחורה, משהו כמו 6 שנים אני חושב. היתה את התקופה שכולנו אז התעסקנו בסוד, ופגשתי אותו דרך הפורום של תפוז. נוצא ביננו קשר בין השאר בגלל הדמיון השמי שלנו.
הוא אז היה קורא מאמרים שאני כתבתי, על אייך להשתמש בסוד בצורה יותר פרקטית. אחרי זה גם נפגשנו באחד המפגשים קבוצת סוד שאירגנתי, ואחרי שכל הנושא של הסוד התחיל לדעוך  שמרנו על קשר טלפוני, ובמיילים.


בכל מקרה, אני לא יודע כבר כמה זמן אני מעודד אותו לתחזק את הבלוג הזה, שבתחלס הוא פתח אותו, לפני המון זמן. הוא רצה מראש שאני אכתוב אותו ביחד איתו, אבל בזמנו, די הספיק לי מכל הכתיבה בנושא של הסוד והפגישות. אבל כשהוא חזר לכתוב בו לאחרונה, אז הוא היה מבקש ממני לעבור על הפוסטים לפני שהוא מפרסם אותם,  סתם לתקן לפעמים בעיות של ניסוח או של כתיב. יש לו קטע שהוא מחליף ומחסיר אותיות. אני גם הוספתי את התמונות, והגדלתי את הכתב, כדי שיהיה קצת יותר נעים לקרוא. גם לי וגם לו יש נטייה להאריך בדיבורים, ולקרוא כמה עמודים עם פונט קטן, ובלי פסקאות, זה לא ממש עובד.


אז בקיצור, אנחנו נתחיל לכתוב כאן במקביל ככל הנראה, יכול להיות שבזמן הקרוב אני אכתוב קצת יותר, עד שהוא יסיים את ההתארגנויות שלו.


אני כנראה אכתוב בעיקר על דברים שקשורים ל NLP ולטוני רובינס. אלה הכלים שאני משתמש בהם בעיקר בחצי שנה האחרונה. (זו היתה הפתעה לטובה, להראות שגור גם כתב עליהם)


אני מקווה שתמשיכו לקרוא ולהנות מהבלוג הזה, אני אשתדל לתת תוכן ברמה גבוה, לפחות כמו הרעיונות של גור. וזהו.


אם יש לכם בקשות שאני אדבר על נושא מסויים, אז תרשמו משהו בתגובות.


בברכה,שפי

בלוג על התפתחות אישית - ובכלל לא ידעתם שאתם מתכנתים

זאת לא הפעם הראשונה שאתם שומעים שהמוח שלנו הוא המחשב הכי חזק ביקום. זה נחמד מאוד, אבל גם אומרים שאנחנו משתמשים רק ב 5-10% ממנו, מה זה אומר?

אולי הרבה, ואולי מעט. כולנו יודעים, שלא משנה כמה המחשב שלך חזק, אם אתה לא יודע אייך אתה משתמש בו. האם אתם יודעים אייך אתם משתמשים במחשב שלכם?


על דרך אחת דיברנו כבר די הרבה שזה המיקוד שלנו. מה שאנחנו מתמקדים בו זה יופי של תכנות למוח. טוני רובינס אוהב לעשות את התרגיל הזה, הוא מבקש מאנשים להסתכל בחדר מסביבם ולחפש את כל מה שאדום למשל, ואז הוא אומר לעצום עיניים, ולהגיד את כל מה שכחול. אז כמובן שאנשים מרגישים מבולבלים מבקשה הזאת, כי הוא ביקש מהם לחפש את מה שאדום, ואתם יכולים להיות בטוחים, שכשהם מנסים לציין דברים כחולים, אז הם לא מצליחים לציין הרבה.  ואז כשהם פותחים את העיניים ומחפשים את כל הכחול, הם פתאום רואים את כל הכחול שנמצא סביבם.


זה בדיוק מה שקורה עם מיקוד, וכבר אמרנו שיש לנו את האפשרות להחליט במה ובאייך אנחנו מתמקדים, וזו דרך אחת, חזקה וחשובה לתכנת את המוח.


עכשיו נסתכל על דרך נוספת לעשות את זה, שהיא גם קשורה למיקוד, כיוון שהכל כמעט אפשר לצמצם בחזרה למיקוד. הדרך הזאת היא המטאפורות שאנחנו יוצרים לעצמנו. אם למדתם אי פעם סיפרות, ואשכרא הפנמתם את מה שלמדתם, אתם אולי זוכרים שבספרות מטאפורות הן תיאור מורכב של משהו שונה, שנועד לתת רעיון והבנה חדשה לגבי משהו אחר בסיפור. 


הינה הגדרה שמצאתי בוויקיפדיה, למטאפורה ספרותית: מטאפורה הינה ביטוי מוחשי-ציורי בעל משמעות סימבולית, שבא להמחיש ולהחיות בלב השומע רעיון תיאורתי אבסטרק.

עכשיו מטאפורות שאנחנו עושים לעצמנו, הן למעשה בדיוק אותו דבר. והן גם אותו דבר שנשמע מאנשים אחרים. 
היתה לי שיחה עם חבר אתמול. זה חבר שאני לומד ממנו תחום מסוים,  והוא לומד ממני תחום אחר. זה תהליך מרתק, במיוחד כי יש ביננו דברים שהם ממש שונים, ודברים שאנחנו עושים ממש אחרת. בכל מקרה, במהלך השיחה, הוא אמר לי משפט בסגנון "אני משתדל לא לחשוף מעצמי יותר מידי לאנשים, כדי שלא ירמסו אותי". המשפט הזה הצחיק אותי. "לא ירמסו אותך", עניתי לו, "אתה אולי לא גבוה כמוני, אבל אתה הרבה יותר גבוה  ממדרכה. בשביל שמישהו יוכל לרמוס אותך, אתה צריך או להיות ממש, ממש נמוך, או שאתה צריך לשכב על הריצפה בלי לעשות כלום בזמן שהוא רומס אותך. אני לא רואה אותך בסיטואציה הזאת, אתה?" 

אתם מבינים, משפטים כמו "ירמסו אותי", או "שברו את רוחי", או "בעטו אותי משם" הם מטאפורות מאוד מסרסות. בגלל שהן דימיוניות ולא אמיתיות, כשאנחנו חושבים אותן, אומרים אותם לעצמנו, או לאחרים, אנחנו בעצם מתכנתים  את עצמנו. זה תכנות ממש טוב, מפני שהוא ממש אבל ממש עובד. אבל זה תכנות ממש רע, כי הוא לא יתן לנו את התוצאות שאנחנו רוצים. להפך הוא מקבע אותנו, בתבניות חשיבה, שאי אפשר לצאת מהן. תבניות שמחזיקות אותנו במצב אימפוטנטי (הרי לכם מטאפורה).


אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי לפתור את זה? קודם כל לשים לב, ולהיות אמיתים עם עצמנו. את החבר שלי אי אפשר באמת לרמוס, הוא פוחד שאנשים ינסו לעשות שימוש במידע שהוא יחשוף על עצמו, בצורה רעה. 
כשמסתכלים על זה כך, הרבה יותר קל להתמודד עם זה. כי הוא יכול להחליט לחשוף מעט בהתחלה ולבדוק. הוא יכול לחשוף יותר אבל לאנשים מסויימים. אני יכול להגיד לכם, ואם קראתם את הפוסטים הקודמים שלי אתם כבר יודעים. שאני חושף על עצמי בלי חשבון יותר מידי. אין לי בעיה לחלוק דברים אישים, ואני לא ממש פוחד שמישהו יעשה בזה איזשהו שימוש, כי אני באמת מאמין שזה יעצים יותר את החולשות של האדם שיעשה את זה מאשר את שלי.


*     *      *


אוקי, אז אמרנו שיש מטאפרות שמקבעות אותנו, וגורמות לנו לפחד ולחוסר יכולת. מטאפורות כאלה יכולות להתיחס לדברים שונים, כמו מטאפורות על הבני או בנות זוג שלנו ("הוא חסר תועלת"), הבוס שלנו ("הוא איש מגעיל וחסר רחמים") או על החיים בכלל ("החיים הם סבל ארוך ומתמשך", "החיים קשים") . אם יש מטאפורות קבועות שאתם משתמשים בהן, בעלי אופי כזה, אז הגיע הזמן להתחיל לשנות אותן.


מהצד השני, מטאפרות הן כלי מאוד חזק, כשאנחנו משתמשים בהן בצורה חיובית. "אני כל כך אוהב את אישתי, היא החלק השני שלי, היא משלימה אותי" לחשוב ככה על בת הזוג שלך, זו דרך מצויינת לכוון את הקשר שלכם להיות קשר אוהב ומוצלח. "החיים הם משחק, יש בהם כל כך הרבה דברים נהדרים לגלות", זו מטאפורה שמלווה בפרשנות החיובית שלה, אם זו הכוונה של "החיים הם משחק בשבילכם, אז רק לחשוב על זה ש"החיים הם משחק", ישר יגרום לכם להכנס למצב שאתם חושבים את כל שאר הפרשנויות הנלוות.

אייך אנחנו נעשה את המטאפורות אפילו יותר חזקות. ובכן כמו שלבני אדם יש שפות שונות שהם מדברים, ולמחשבים יש שפות תכנות שונות שהם מבינים, אז המחשב שהוא גם הבן אדם, גם לו יש את השפה שהוא מבין, והיא אפילו יותר ספציפית. 
אייך תדעו למשל מה השפה שלכם? פשוט לפי אייך שאתם מדברים או חושבים. אפילו לפי המטאפורות שאתם משתמשים. אם אני משתמש במשפטים כמו "אני רואה שזה לא הולך להתקדם לשום מקום", אז אם תגידו לי "אתה תראה זה יתחיל בקטן, ויגדל כמו כדור שלג שהולך וגדל" קרוב לוודאי שאני לא כזה אתחבר למטאפורה הזאת, או יותר נכון לדימוי הזה. מצד שני אם תדברו איתי בשפה דומה. צורה אחרת להגיד לי את אותו רעיון תהיה "אולי צריך לראות לאן זה ילך במהלך הימים הקרובים, ובמידה וזה מתחיל להתיישר, וללכת לכיוון הנכון, תוכל להחליט להמשיך עם זה".
המילים שהדגשתי הן מילים שמתאימות לאותה שפה, הן לא היחידות במשפט, אבל הן העיקריות.  להשתמש באותם ביטויים או ביוטיים מקבילים, לאלה שאנשים משתמשים, זו הדרך ליצור להם טאפורות שהם יתחברו אליהן. דבר נוסף שאפשר וחשוב לעשות, זה להבין את הבן אדם, אם אני אוהב ספורט, ואני עובד בחברה אבל אני הולך להיות עצמאי, ואתם רוצים לעודד אותי לעשות את זה. מטאפורה מתאימה יכולה להיות למשל, "בכל משחק כדורסל יש את השמירה, והמסירות, אבל מי שמשיג את הניצחון זה תמיד שחקן, שלוקח את הכדור, לוקח את האחריות וזורק את הזריקה לסל וקולע. ואלה גם אלה שזוכים לתהילה". אם אני שחקן שעושה את זה, או מבין את זה, תאמינו לי שזה יתחבר לי יפה מאוד לנושא של להפוך לעצמאי. 

*     *      * 


אז אם לסכם בקצרה, דיברנו על המטאפורות שלנו. אייך הן יכולות להגביל אותנו, ואייך אפשר לפרק אותן. על ידי זה שמוצאים את המשמעות היותר פשוטה וברורה שלהן, שאיתה קל להתמודד. ואייך אפשר לעשות את ההפך, ליצור משמעות חזקה וטובה לדברים, דרך בחירת מטאפורות מחזקות, שמתאימות גם לשפה שלנו וגם לעולם המושגים שלנו.

כתרגול אתם יכולים לרשום לעצמכם מטאפורות שמגבילות אתכם מצד אחד שאתם משתמשים בהן ביום יום, ומטאפורות אחרות שאתם לא משתמשים בהן, שיכולות לחזק אתכן מצד שני. אחרי זה תוכלו לחשוב ולהחליט  על אילו אתם אולי רוצים לוותר, ואילו הייתם רוצים להכניס לחייכם, ואז פשוט לעשות את זה.


שיהיה לכם יום מצויין, להזכירכם השבוע יש לנו את יום הזיכרון, ואת יום העצמאות, אז תזכרו לבנות לכם מטאפורות שיחזקו את הביטחון העצמי שלכם. ג'

בלוג על התפתחות אישית - אחריות אישית חלק 2

חזרתי וקראתי את הפוסט של אתמול, ושמתי לב לדבר מענין. אמרתי לכם כל מה שצריך על למה חוסר באחריות אישית הוא בעיתי, אבל לא דיברתי איתכם ממש על מה אפשר לעשות עם אחריות אישית.


תארו לעצמכם שיש לכם שליטה מלאה. כמובן שאין דבר כזה שליטה מלאה, אבל אני מתכוון לרמת שליטה, שאתם מרגישים שיש לכם שליטה על החיים, שאתם שולטים במה שקורה לכם במה שאתם מרגישים, וגם אם יש איזו הפרעה, אתם חוזרים למסלול בקלות. אולי אתם יוצרים מסלול חדש, תלוי בסיטואציה. אתם פשוט יודעים בודאות, שכל מה שבא אתם תתמודדו איתו על הצד הטוב ביותר.
זה כמו לנהוג ברכב, אתם עולים על כביש ונוסעים לאן שהוא. עכשיו המצב האידיאלי הוא כמובן, להיות במסלול שלכם, להיות במהירות שמתאימה לדרך, לשמור על החוקים, ולהיות במרחק מסוים מהרכב שלפניכם. אבל מה שקורה כשאנחנו נוהגים, זה שיש שינויים כל הזמן, אנחנו מתקרבים לשוליים, אנחנו מתקרבים לנתיב הנגדי, אנחנו מאיטים, אנחנו מאיצים, אנחנו עוצרים. רוב הזמן בנהיגה, אנחנו לא במצב האידיאלי, אבל אנחנו מתאימים את עצמנו. אז אייך אנחנו  יודעים שאנחנו יודעים לנהוג ומצליחים בנהיגה? פשוט מאוד אנחנו מגיעים ליעד, בשלום ובזמן, זו היתה המטרה שלנו, והשגנו אותה. אנחנו משיגים אותה כל יום.


תארו לכם שאייך הייתם חיים אם הייתם מתנהגים כך כל הזמן.

אתם קמים מוקדם בבוקר לעשות התעמלות, וכייף לכם לעשות את זה. זה הכייף שלכם של הבוקר להתעורר ולצאת להליכה, לשים את המוזיקה שאתם אוהבים, לראות זריחה, לשמוע ציפורים, לראות פרחים. אולי לעשות שלום לאנשים אחרים שעושים ג'וגינג. אתם חוזרים מההליכה מלאי אנרגייה, ואתם עושים מקלחת מרעננת, אתם מצחצחים שינים, מסדרים את השיער, שמים דאורדורט, מסתכלים על המראה ומחייכים. אתם יודעים למה אתם מחייכים אתם מרגישים טוב. אתם הולכים להתלבש, ואתם לובשים בגדים חדשים, שרציתם ללבוש, או חולצה שקיבלתם במתנה שאתם מאוד אוהבים, או איזו חליפה שגורמת לכם להרגיש חשובים. אתם הולכים לאכול ארוחת בוקר, לא משנה אם זה קורנפלקס, או חביתה, או קפה. כל דבר שאתם אוכלים או שותים יש לו טעם מצויין, כי זה זמן שלכם, זה הזמן שלכם בבוקר בכייף שלכם, אולי אתם גם קוראים עיתון, אולי יצאתם עם הקפה למרפסת ואתם נהנים מהנוף. אולי אתם עושים את זה עם בני משפחה, אולי עם בן או בת זוג, ואולי יש גם ילדים, או כלב או חתול בתמונה.


אחרי שאתם מסדרים עוד כמה דברים, אתם נפרדים ממי שצריך, מסיעים אולי את מי שצריך, לפני שאתם עושים את זה. ואתם נהנים מזה, כי אתם יודעים כמה אתם אוהבים את האנשים האלה.  אתם מגיעים לעבודה, אתם רואים את האנשים שאתם אוהבים בעבודה, אולי שותים איתם עוד קפה, מדברים על משהו נחמד, ומתחילים את היום מבחינת עבודה. ואתם נהנים ממה שאתם עושים, כי אתם מבינים כמה הוא חשוב, ויש שם דברים חדשים ומעניינים ללמוד, יש אתגרים לעמוד בהם, יש תרומה. אתם יודעים שמעריכים אתכם ואת העבודה שאתם עושים ושאתם חשובים לחברה. אולי אתם אפילו מנהלים את החברה כולה, או מספר אנשים, ואולי אתם עובדים עם מספר אנשים שכייף לכם לעבוד איתם, שהם כבר מזמן חברים שלכם. ואתם הולכים לאכול ביחד צהרים, וחוזרים לעבודה, ובסוף היום אתם מרגישים טב, אתם מסתכלים על כל מה שהספקתם וכמה שהפרויקט התקדם, ואתם מרגישים טוב. ובדרך חזרה, אתם מקשיבים לתוכנית הרדיו האהובה עליכם, אולי אתם אוספים את הילדים, ויש לכם שיחה אוהבת על מה הם הספיקו היום. ואתם חוזרים הביתה לבלות זמן ביחד.


אולי אתם לומדים ביחד, או יוצאים לטיול, או משחקים, או קוראים  ספר. מכינים ארוחת ערב ואוכלים ביחד, או עושים משהו אחר. ובאיזשהו שלב אחרי כשהגיעה השעה המתאימה לכם, אתם הולכים לישון אם חיוך על הפנים.

זה יכול להיות יום של כל אחד מאיתנו, זה יכול להיות כל יום של כל אחד מאיתנו. הוא לא דורש שתהיו בחופש, או שתרוויחו מיליונים, או שתהיו מפורסמים כדי שתוכלו להנות ממנו. זה פשוט יום עם התמקדות במה שאוהבים, ובמה שטוב. וזה לא נורא אם יש יום שאתם חולים, או מישהו שאתם אוהבים חולה, או אם פטרו אתכם מהעבודה, או גנבו את הרכב, זה עניין של גישה. האחריות האישית אומרת שאתם בוחרים במה אתם מתמקדים, ומה אתם עושים. ואתם יודעים מה, אם אתם חיים בגישה טובה, ושמים לב לכל הדברים הטובים והפשוטים שקורים בחיים שלכם, אז אתם תהיו בריאים, ואתם תהיו שמחים, ואתם תחוו אהבה, ואתם אפילו תרוויחו כסף, ותהיו בטוחים בעבודה שלכם אם זה מה שתרצו, או שאם משהו יקרה לא צפוי, אתם תכוונו את זה למקום טוב יותר. אני מדבר מניסיון, פיטורים זה יכול להיות דבר מצויין.


אם פטרו אתכם אי פעם ממקום עבודה, אני מוכן להמר על זה, שהוא לא היה מספיק טוב בשבילכם, או שלא הייתם מסוגלים לתת את ה 100% מעצמכם. תאמינו לי, אם יצא לכם לעבוד בעבודה שאתם אוהבים, אתם לא תרצו לעבוד במקום שאתם לא יכולים לתת מעצמכם והרבה. מי רוצה לעבוד 8 שעות ויותר ביום, במקום שהוא לא משתמש ביכולות שלו. בשביל כסף? בשביל בטחון? אני מבטיח לכם שזה לא יהפוך ליותר טוב עם הזמן, למעשה ההפך הוא הנכון.


תתחילו להסתכל על הדברים החיוביים בחיים שלכם. יש כל כך הרבה. ותצרו עוד, הכוח הוא בידים שלכם. ברגע זה, אתם יכולים לקחת מכשיר mp3 עם מוזיקה שאתם אוהבים ולצאת לטייל. אתם יכולים לעשות אמבטיה ולהנות ממנה, אתם יכולים לשבת עם ספר מעניין.  אתם יכולים לשבת בשקט ולחשוב על כל הדברים שאתם אוהבים בבן או בת הזוג שלכם, או אולי באיזה בן או בת זוג הייתם רוצים. לראות הופעת סטנדאפ, להפגש עם חברים, לשחק במחשב, אני לא יודע, כל דבר שעושה לכם את זה הוא מתאים. אם אתם יושבים שם וחושבים מה לא עובד, מה לא מספיק טוב, חושבים על איזו כותרת נוראית שהיתה בעיתון. זה לא יעבוד.
תחשבו כמה זמן אתם עושים את זה. לא חבל?


תתחילו להנות בחזרה מדברים. אני אומר בחזרה, כי כולנו היינו נהנים מדברים יותר כשהיינו ילדים. היינו לוקחים חייל צעצוע מפלסטיק, והופכים אותו לגיבור שנלחם ברעים. היינו רואים את אותה תוכנית ילדים שוב ושוב, ונהנים ממנה שוב ושוב. הינו משחקים. מתי שיחקתם בפעם האחרונה? האם זהו, האם לא תשחקו יותר, לא תרקדו יותר, לא תכירו חברים חדשים יותר? למה לא?

זה הרעיון של אחריות אישית, לשים לב שנכנסנו לאולם הלא נכון, ואנחנו לא רואים את הסרט שאנחנו רוצים. למה לא לצאת ולהכנס לסרט שאתם אוהבים?


* * *


היום שוב יום ראשון, אז אני רוצה לאחל לכם שבוע מצויין. קחו אחריות, תבחרו על מה להסתכל וממה ליהנות. שלכם ג.

בלוג על התפתחות אישית - אחריות אישית

כפי שציינתי בפוסט הקודם, התפתחות אישית מבחינתי היא משהו שאדם עושה עבור עצמו. לכן לא משנה איזה ספר תקראו, איזה סרט תראו או באיזה סמינר תשתתפו, מי שבעיקר משפיע על ההתפחות האישית והגדילה שלכם זה אתם. 
אם שני אנשים קוראים אותו ספר, והאחד לומד ממנו משהו, ופועל לפיו, והשני לא, אז זה מראה לנו שההבדל הוא בבן אדם עצמו. ובסך הכל זה הגיוני, הרי מה שאנחנו לומדים, עובר דרך הרבה מסננים, דרך החושים שלנו, דרך האמונות שלנו, ודרך הפרשנות שלנו. אנחנו משווים את מה שאנחנו לומדים, למה שלמדנו בעבר, ולהתנסויות שהיו לנו. לכן בכל סיטואציה שאנחנו לומדים משהו, אנחנו אחראים לחלק מאוד גדול של הלמידה. 


אבל חשוב לשים לב, שהנושא של אחריות אישית, הוא לא בלעדי ללמידה. למרות שיש אנשים שמרגישים שאין להם יותר מידי שליטה על החיים שלהם, השליטה שיש לנו על החיים שלנו היא עצומה. 

בואו ניקח לדוגמה מישהו שמעשן. במצבים מסוימים בן אדם מעשן יכול להגיד לנו שהוא רוצה להפסיק לעשן, אבל הוא לא יכול. הוא אפילו ניסה  והוא לא יכול, ואולי הוא אפילו הפסיק וחזר לעשן.  מה מונע ממישהו להפסיק לעשן? הוא עצמו. אם נעזוב בצד את כל נושא ההתמכרות, בואו נשים לב לדבר פשוט. כדי שבן אדם יהיה מעשן, הוא צריך לרנות סיגריות או להשיג סיגריות, הוא צריך להוציא סיגריה מהקופסה, לשים אותה בפה, להדליק אותה, ולעשן עד שהיא נגמרת. 
בדרך כלל אנחנו נשים את כל הפעולות הרבות והמורכבות האלה, תחת השם הכולל של "לעשן" כאילו זה איזשהו משהו אוטומטי וחסר שליטה. למעשה, הבן אדם בשליטה כל הזמן, הוא צריך לעשות את הפעולות האלה. אני רוצה לראות מישהו שמסוגל לעשן, מבלי לשים את הסיגריה בפה. בלי שהוא עושה את הפעולה הפיזית, של לשים את הסיגריה בפה. זה בלתי אפשרי.

הבעיה היא שאיפה שהוא במהלך הדרך, אנחנו מוותרים על השליטה. אנחנו מרחיקים את הפעולה מאיתנו, על ידי זה שאנחנו נותנים לה שם יפה, ומתחילים להתיחס אליה כאילו היא משהו אוטומטי כמו לנשום. יש כל כך הרבה דברים שאנשים עושים ביום יום, שאם הייתם שואלים אותם אם הם אוהבים לעשות אותם, הם היו אומרים לכם שממש לא, אבל הם חייבים. סליחה, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, בני אדם היו בני אדם ולא רובוטים. 
אז אם יש משהו שאתם רוצים לשנת בחיים שלכם, הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות הוא לקחת אחריות, להסתכל על האמת כמו שהיא, ולקחת את השליטה בחזרה לידים שלכם. אנשים מפסיקים לעשן, אנשים יורדים במשקל ונשארים רזים, אנשים מוצאים אהבה, ואנשים עובדים בעבודה שהם אוהבים. יש אנשים כאלה, הם לא איזה חיזרים שחיים במאדים, הם מסביבנו. מה זה אומר? זה אומר שזה אפשרי, שלאנשים יש את הכוח לעשות שינויים כאלה, למרות שיש המון אנשים אחרים שבטוחים, שלהפסיק לעשן, להוריד במשקל, למצוא אהבה, או כל דבר אחר, זה משהו שגדול עליהם.

בואו ניקח שתי פעולות שרוב האנשים שאני מכיר עושים. שתיהן מסובכות בצורה בלתי רגילה, מסוכנות מאוד, דורשות זמן לימוד ארוך, ומלוווים בכישלונות במהלך הדרך. ובכל זאת כמעט כל האנשים מצליחים לעשות אותן בצורה יוצאת מן הכלל. הפעולה הראשונה היא ללכת, והפעולה השניה היא לנהוג.
תינוק מנסה ללכת עד שהוא מצליח. אם אין בעיה רפואית שמונעת ממנו, כל בן אדם ילמד ללכת. תחשבו על היציבות, השליטה וההתמדה שנדרשים כדי ללמוד את זה. אתם יודעים כמה קשה ללמד רובוט ללכת, ובכל זאת כל אדם בעולם (כמעט) מסוגל לעשות את זה. אותו דבר על נסיעה במכונית.  תחשבו כמה אנשים מסוגלים לנהוג בהצלחה יתרה. לנוע במהירות יותר גדולה משל ברדלס, ועם שליטה טובה יותר, ועוד במקביל לנהגים אחרים בכביש - פחות או יותר :). אייך זה יכול להיות? זה דורש ריכוז, קורדינאציה, אימון, ודי הרבה כסף, ובכל זאת, נראה שכל בן אדם מסוגל.

התשובה היא פשוטה מאוד. כולם עושים את זה.  כולם נוהגים, יש כל כך הרבה דוגמאות, לא לנהוג החל מגיל מסויים זה להיות יוצא דופן. מעבר לזה שזה אומר, שאתה פחות נייד, והרבה דברים אחרים יכולים להמנע ממך. כשציפיה של הסביבה ממך, ושלך מעצמך היא גדולה, אין כמעט דבר שאתה לא מסוגל לעשות. אנשים הופכים לחיילים, יוצאים למלחמה ומסכנים את החיים שלהם. למה, כי מצפים מהם לעשות את זה, והם מצפים מעצמם לעשות את זה. תחשבו כמה חיילים יש בישראל, כמה אנשים שעשו או עושים צבא. יש פחות אנשים עם תעודת בגרות או תואר ראשון. 


אם אנחנו נרצה דברים בשביל עצמנו, ונצפה מעצמנו להשיג אותם, באותו אופן שאנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להיות מסוגלים ללכת, אנחנו נשיג אותם. המחשב הכי חזק ביקום נמצא בין האוזניים שלנו, האפשרויות שלנו הן בלתי מוגבלות, היחידים שיכולים להגביל אותנו זה אנחנו. ואנחנו עושים את זה כל הזמן, דרך פחד, דרך התמקדות בדברים שוליים, ולא בעיקריים. בזה שאנחנו פשוט לא מצפים מעצמנו. הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו, הוא להכיר בזה. להסתכל על האמת בפנים ולהודות בה. 


להגיד "אני מעשן, כי אני עושה את זה לעצמי, אני מוציא כסף על סיגריות, ונותן כוח ועושר לאנשים מושחתים, ואז אני ממלא את עצמי בפסולת, ואני גם מכחיש ומתעלם מהנזק שאני עושה לעצמי, כי אני מפחד מידי, שאני לא מסוגל להפסיק, ואני מעדיף אפילו לא לנסות כדי לא להיכשל"  ברגע שלוקחים אחריות ומסתכלים על האמת, זה יכול להיות קשה, וגם לא נעים, אבל זה משהו שחייבים לעשות לפני שאפשר להתחיל באמת לטפל בדברים".
אותו דבר לגבי משקל, או קרירה, או יחסים. לקחת אחריות, לשים לב מה אנחנו עושים, ולא להפנות מבט. אם זה כואב לכם, אם זה גורם לכם להרגיש חרא, טוב מאוד - כי הגיע הזמן לעשות מעשה. ואל תשלו את עצמכם, זה שאתם לא מסתכלים על האמת, זה לא אומר שאתם לא סובלים. אתם סובלים אבל יש לכם כל מיני תרוצים אחרים. "אני רוצה להנות מאוכל, אין לי זמן לעשות התעמלות, אני אוהב את עצמי כמו שאני" נחמד מאוד, זה לא משנה את העובדה, שהמערכת עיכול שלך לא עובדת כמו שצריך, שאם תמשיך אתה עלול לחלות, ולמות בגיל הרבי יותר מוקדם ממה שאתה אמור, שהחיים שלך יהיו פחות טובים, ושאתה מפליץ כל הזמן. 


אני יודע לא כייף לחשוב על זה, אבל ככה אני הייתי צריך להתחיל לחשוב כדי להתחיל להוריד את המשקל העודף. אחרי זה התחלתי לשים לב, גם כמה רע אני מרגיש כשאני "חוטא" ואוכל מה שאני לא אמור, בחילות כאב בטן, עודף שינה, בשביל הנאה ל 10 דקות. יופי של עיסקה. 

כשהייתי משהו כמו חודש לתוך התהליך ואפילו הורדתי כמה קילוגרמים, הלכתי עם אישתי לאכול ארוחת ערב בחוץ. זו היתה ארוחה די בריאה, סושי, לא יותר מידי, קצת אלכוהול וקינוח. תענוג. בבוקר קמתי להליכת בוקר שלי - די הכרחתי את עצמי, והיתה לא בחילה כל הזמן, הרגשתי רע, הרגשתי חולה. שעתיים בבוקר, אחת מהן זו שעת ההליכה שלי, שהיא החלק שאני הכי אוהב ביום שלי, ורק אז התחלתי להרגיש בסדר. אחרי זה אני התחלתי ממש לפחד לאכול ארוחת ערב בחוץ, או אפילו ארוחה גדולה בבית. וזה אפילו לא היתה אכילה עודפת, באותו יום אכלתי פחות קלוריות במהלך היום, כי ידעתי שבערב נאכל יותר. אבל הקינוח האלכוהול, והאכילה רק שעתיים לפני השינה - זה היה רעיון רע מאוד. ופעם הייתי עושה את זה כל הזמן, ועוד לא הייתי מבין למה אין לי כוח לקום בבוקר.


טוב, זה היה אמור להיות פוסט קצר :) קצת נכנסתי אליו. אני מקווה שלפחות הקטעים שאני מספר דברים על ההתנסויות שלי, מעודדים אתכם ומחזקים אתכם. 


שיהיה לכם יום מצויין, ושבוע מצויין. ג







 

בלוג על התפתחות אישית - מה אתם יודעים על התפתחות אישית

כשהייתי צעיר... מאוד צעיר, אני עדיין מחשיב את עצמי צעיר :) יצא לי לקרוא בספר, שעשה שינוי משמעותי בחיי. זה לא היה ספר עזרה עצמית או התפתחות אישית, למעשה זה היה סדרה של ספרים שהיו מן אינציקלופדיה לצעירים אני מניח.


בכל מקרה, יום אחד קראתי שם משהו על גיל הזהב אני חושב, והיה שם ציור שהראה הקבלה בין שני אנשים מהשלב שהם בני 50 בערך עד שהם מתים. לשני האנשים האלה קרו אותם משברים גדולים, אבל ההתיחסות שלהם למה שקרה בכל נקודה שקרה משבר היתה שונה, האחד הסתכל על זה באופן חיובי בסופו של דבר, והשני יחס לזה משמעות שלילית. כתוצאה מזה, החיים והתוצאות של האחד מהם היו מאוד חיביות. הוא התחתן מחדש אחרי שאישתו נפטרה, הוא ניצל את יציאה לפנסיה לנסיעות בעולם ומת שמח ובשיבה טובה. השני בגדול שקע בדיכאון, התרחק מחבריו, חלה ומת בבדידות. 
והציור הפשוט הזה, שנפרש על שני עמודי A4 בסך הכל, גרם לנער, מה זה נער - ילד, להבין משהו מאוד חשוב. באותו יום הבנתי כמה חשוב לאמץ גמישות לגבי דברים, ואייך ההתיחסות שלנו משנה את החיים שלנו. אם הייתי צריך לשים את האצבע, על המאורע שהשפיע עלי הכי הרבה בנושא ההתפתחות האישית, אז זה היה האירוע.


זה די מדהים, הרי הספר הזה אפילו לא באמת היה ספר על התפתחות אישית. ובכל זאת, הוא עשה בשבילי שינוי, מסוג שאני הייתי שמח לעשות בחיים שלכם. אייך זה יכול להיות?


ובכן, יש לי רעיון די ברור. כיוון שאתם קוראים את הבלוג שלי, אני מנחש שכבר עשיתם כמה דברים שקשורים להתפתחות אישית, ראיתם סרטים קראתם ספרים, השתתפתם בסמינרים. תנו לי לעשות כמה ניחושים:

• הסוד
• אבא עשיר אבא עני
• הפורום של לנדמרק
• להעיר את הענק שבפנים
• סאנתיה רומן
• NLP
• באדולינה
• הקרנה אסטראלית
• דמיון מודרך
• יעוץ הדדי
• סטיבן קובי 
• אנטוני רובינס
• שיחות עם אלוהים
• רייקי

זרקתי רשימה נחמדה פה, אני בטוח שלפחות שניים מהדברים שהזכרתי אתם מכירים, ואפילו התנסיתם בהם. אני זוכר שהסוד היה מאוד פופולארי למשל.


מה דעתכם על כל הדברים האלה. חלקם עבדו יותר טוב, חלקם עבדו לאנשים מסוימים, חלקם באו והלכו חלקם נישארו במידה מסוימת. האם יצא לכם לעשות סמינר, או לקרוא ספר, שקיבלתם ממנו תוצאות, אבל אנשים אחרים לא קיבלו. אולי להיפך? אז מה עושה את ההבדל?


אני אגיד לכם מה עושה את ההבדל - אתם. לכן קוראים לזה התפתחות אישית. כי אתם, באופן אישי מתפתחים.


זה לא משנה איזה ספר תקראו, איזה סרט תראו. משנה מה אתם מחפשים ומה תוציאו מזה. משנה אייך תיישמו את זה. הרבה פעמים אנחנו מקבלים תוצאות שונות, כי כל אחד בא עם רעיונות שונים, עם כלים שונים, עם פתיחות שונה. בין אם אתם דתיים או חילוניים, בתנך יש דברים ממש יפים. כמו גם בבודהיזם, בנצרות ובקוראן, אני מניח. (בודהיזם אני מכיר, קוראן ונצרת הרבה פחות). אייך זה שבכל הדתות הגדולות, יש אנשים שעושים טוב ואנשים שעושים... פחות טוב, אם כולם לומדים מאותם ספרים? כולם מתמקדים בדברים שונים, רואים דברים אחרים.


אני אגיד לכם דבר מאוד חשוב נוסף על התפתחות אישית - תדעו להוציא את הטוב ממה שנותנים לכם. אם תגישו לי צלחת למשל עם אורז שאישתי הכינה, עם במיה, ועם סלק. אני אוכל את האורז ואזרוק את הסלק ואת הבמיה.  אולי אתם הייתם זורקים משהו אחר, זה טוב בשבילכם. אבל ברור לי למה אני אוכל את מה שאני אוהב, אין שום סיבה בעולם לזרוק את הכל. אם אני קורא ספר על עזרה עצמית, התפתחות אישית, ובספר הרעיונות שהסופר נותן, הם רעיונות שהוא מתקשר מישות עליונה. אני חייב להגיד לכם, אני לא ממש מתחבר לרעיונות שלתקשר עם ישות עליונה. מבחינתי ישות עליונה יכול להיות היבט של התת מודע של אותו אדם. עכשיו, אני לא יודע אם יש ישויות עליונות או לא, או מאיפה באמת באים הרעיונות. זה לא באמת משנה, אם הם טובים בעיני אני אקח אותם, ואם להיות ספציפי, אז תודה רבה לסאנתיה רומן, ולאוריון, ולא ממש חשוב מי זה אוריון באמת.


אחד הדברים שאני אוהב בטוני רובינס, שהוא מטיל ספק בעצמו, הוא אומר תמיד, אם משהו שאני אומר לא מתאים לכם, תתעלמו ממנו. הוא יודע שזה לא חשוב אם תקחו את כל הרעיונות שהוא נותן. הוא תמיד היה בגישה שלא משנה כמה מחורבן סמינר שהוא הולך אליו, או ספר שהוא קורא, אם יש בו רעיון אחד שהוא לומד ממנו, או אפילו רעיון אחד שחוזר, שגורם לו לפעול יותר, אז זה היה שווה לו להשתתף בסמינר, או לקרוא את הספר הזה.


בואו אני אראה לכם כמה זה נכון, קחו משהו שקשור להתפתחות אישית, שחשבתם כשנתקלתם בו בפעם הראשונה שהוא נהדר. אם אתם לא בטוחים מה לקחת, קחו את הסוד, הסוד היה כמו גל ששטף את החול, וחזר לים. הרבה אנשים ראו את הסרט וקראו את הספר, אבל כיום כבר קשה להגיד שהסוד הוא טרנד פופולארי. בכל מקרה, תקראו שוב את הסרט, תקשיבו שום ל MP3 , או תקראו שוב את הספר, של אותו דבר שבחרתם. (אם זה הסוד, תראו שוב את הסרט) ואני מאתגר אתכם לעשות רק דבר אחד. תמצאו משהו אחד שמוצא חן בעינכם, משהו אחד קטן וטוב, ותשתמשו בו. תשתמשו בו היום, מחר השבוע, אולי יותר, ותשימו לב איזה שינוי הדבר הזה עושה, ועד כמה השינוי הוא חיובי. אני בטוח שתופתעו מהתוצאה.


אני אשמח אם תכתבו לי למייל (נמצא בפרופיל שלי) או, אם אתם מרגישים בנוח עם זה, תכתבו כאן בתגובות.
 יש אנשים שכבר ניצלו את כתובת המייל שלי, ואני חייב להגיד שזה משמח לקבל תגובות חמות על פוסט שכתבתי.


אני מאחל לכולכם, שיהיה לכם יום מצויין ושבוע מדהים. תהנו, ג.

בלוג על התפתחות אישית - יום השואה, יום השוואה

אתמול בלילה ראיתי את הסרט הפסנתרן. פעם ראשונה. יש בסרט הזה הרבה דברים שאפשר ללמוד ממנו. באיזשהו שלב אישתי באה, כשהיא ראתה שהשעה מאוחרת ואני עדיין לא בא למיטה, ושאלה אותי מה אני עושה. (הסרט ארוך מאוד). כשהסברתי לה שהסרט מצויין והוא תפס אותי היא התישבה לידי, וצפתה איתי. בשלב הזה של הסרט, הגיבור של הסרט (או יותר נכון אולי להגיד, הגיבור הטרגי של הסרט) היה כבר חולה, קצת הוזה במצב של תת תזונה, עדיין נמלט מהנאצים, מלוכלך וחי בהריסות של הפצצות. הרבה זמן אחרי שהוא לא ממש דיבר עם אף בן אדם, כי הוא היה עסוק בלהסתתר. אישתי שאלה מה קרה לו, וההסבר הכי טוב שהיה לי, שהיה קצר מספיק להאמר במשפט אחד היה "הוא עכבר". 
המשכנו לראות עד סוף הסרט, ואישתי היתה מאוד רגשית, כי באמת שקורים שם דברים די נוראיים בסך הכל. למרות שהזוועות שיש בחלק האחרון, הן ממש אפס קצה של מה שעובר עליו. זה פשוט שזה לא נגמר, שנים של סבל בדידות ,רעב, והמתנה להצלה. וחלק גדול מההתרחשות הזאת קורה אחרי שהוא נמלט מהגטו.


באיזשהו שלב שצפינו, אישתי אמרה "איזה מסכן". ואני אמרתי "הוא לא מסכן, הוא בר מזל". מי שרואה את כל הסרט רואה את המסכנות והמוות לכל אורכו, אבל גם רואה כמה מזל, וכמה חוזק נפשי הוא היה צריך כדי לשרוד. למעשה, אחד הדברים המעניינים בסיפור של האיש הזה, הוא שלפחות בשתי נקודות קריטיות, הוא קיבל עזרה מאויבים שלו. אחד המקרים היה מפקד גסטאפו, שפגע ביהודים אחרים בכל יום, אבל הוא הציל אותו בנקודה הקריטית, כשכל שאר משפחתו נשלחה למחנה ההשמדה. לקראת השיחרור האמיתי שלו, הוא ניצל שנית על ידי קצין נאצי, שכישרון הנגינה שלו בפסנתר נגע באותו קצין, וזאת במיוחד בגלל מצב המסכנות הקיצוני שהגיבור היה בו. כשהרוסים מגיעים וסוף סוף הוא ניצל, זה קורה רק אחרי שהם כמעט יורים בו למוות, בגלל שהוא מתעטף במעיל שהקצין הנאצי נתן לו.  פעמים ניצל על ידי אויבים, ופעם אחת כמעט נהרג על ידי מי שבא להטיב איתו. נקודה מעניינת לשים לב אליה.


אנחנו בתור יהודים וישראלים, שרבים מאיתנו ילדים של ילדים, ונכדים של ילדים של ניצולי שואה, ושחיים במדינה שבנו אנשים ששרדו את השואה, צריך לשמוח ולהרגיש ברי מזל, על כל מה שיש לנו בחיים. סבתה שלי, אמא של אבא שלי היא ניצולת שואה. היא ניצלה בזכות זה שהיא נשלחה למחנה עבודה, והיא היתה אישה מאוד חזקה. ומן הסתם גם בגלל הרבה מזל. אבל היא לא באמת נמלטה מהנאצים. ב 7 השנים האחרונות לחייה, היא היתה כל כך מבולבלת, היא דיברה גרמנית ורוסית, היא חשבה שאבא שלי הוא אחיה הצעיר, בימים שהיא זיהתה אותו או מישהו בכלל. אבל בזכות זה שהיא שרדה עד אז, עד גיל 80 פלוס, אנחנו כאן. אני רואה חלקים ממנה באבא שלי, באחים שלי, בי כשאני מסתכל במראה, ואני גאה על זה.


 *       *       *


אחד המקורות שלמדתי ממנו על התפתחות אישית, ועל העצמה אישית במשך השנים, היו ספרי שמע של אנטוני רובינס. הוא מספר סיפור על אדם שניצל מידי הנאצים אחרי שכל משפחתו נהרגה.


אותו אדם נשאר בגטו לבד לאחר שכל משפחתו נספתה. הוא היה במצב נוראי, הוא ראה מוות מסביבו בכל מקום, וידע שהוא וכל האחרים הולכים למות תוך זמן קצר. הוא החליט שהוא חייב לברוח מהגטו באותו יום, והוא שאל את עצמו שוב ושוב "אייך אני בורח מכאן היום, אייך אני בורח מכאן היום". לא היה לו נשק, לא היה לו אוכל לא היה לו כלום, רק את המחשבה הזאת, של "אייך אני בורח מכאן היום". ואחרי שעות שהוא שאל את עצמו, וקיבל רק רעיונות שלא יכלו לעזור לו, המוח נתן לו את הפתרון. הוא קרע מעליו את כל בגדיו, החביא אותם, ונכנס לתוך ערמה של גופות שהיתה עמוסה על משאית. הוא צלל לתוך הערמת גופות, ונשאר שמה שעות ארוכות בלי תנועה. בערימה של גופות של זקנים נשים וילדים, זרוקים האחד על השני כמו אשפה, עם רייח מצחין של מוות, דם והפרשות. בסופו של דבר, כאמור, אחרי שעות ארוכות של המתנה, המשאית יצאה משם, ואחרי נסיעה ארוכה, הוא נזרק יחד עם כל הגופות לקבר אחים. הוא עדיין היה צריך להישאר שם ללא תנועה למשך שעות ארוכות עד בוא החשכה, אז הוא יצא מהקבר, ורץ עשרות קילומטרים במשך שעות, כשהוא ערום ויחף, עד שהוא הצליח להמלט למקום מבטחים.


טוני רובינס מספר את הסיפור הזה, כדי לתת את ההשראה לאנשים שמקשיבים לו, כדי שהם ישאלו את עצמם את השאלות הנכונות, שוב ושוב עד שהם יקבלו תשובה. השאלה הזאת ""אייך אני בורח מכאן היום", לא הבטיחה לאותו אדם שהוא יצליח להימלט. לו כל בן אדם שהיה שואל את עצמו את השאלה הזאת, היה מצליח בהכרח למצוא דרך ולהמלט, אבל דבר אחד בטוח. אם הוא לא היה שואל את עצמו, הוא בטוח לא היה נמלט.


*     *     *


יום השואה הוא יום שקשה לכולנו, אבל זה גם יום שצריך ללמוד ממנו. ויש הרבה מה ללמוד ממנו. אני לומד ממנו בין השאר, שצריך להודות על מה שיש לנו, ועל זה שאנחנו חיים. להעריך את זה. כי הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן, אולי נראות לפעמים גדולות, אבל הן ממש ממש קטנות. דבר נוסף שאני לומד ממנו, זה שאין לנו את הזכות לשנוא אף אחד, או להיות גזענים לאף אחד. אין לנו את הזכות להרגיש את עצמנו חשובים יותר, בגלל שאנחנו "העם הנבחר", כלפי אף אדם. יותר מדי פעמים עשו את זה לנו, ואם יום השואה הוא לא תזכורת מספיק חזקה, שאנחנו לא צריכים להיות נבחרים, אנחנו צריכים להיות אלה שבוחרים, אז אני לא יודע איזה תזכורת אחרת יכולה לעבוד.


בדרך כלל בשלב הזה הייתי מברך אתכם שיהיה לכם יום מצוין, אני מברך אתכם במקום שיהיה לכם יום רע וכואב, אבל שיהיה לכם ערב של הכרת תודה. ג  

בלוג על התפתחות אישית - ה 90 שרודפים אותנו

בדיוק חזרתי וקראתי את הפוסט שכתבת לכם אתמול. הוא פוסט מצוין, ויש בו עצות מאוד שימושיות. אבל הוא גם נורא חיובי. 


חיובי זה טוב, אני חי את החיים שלי מנקודת מבט אופטימית ושמחה, אבל יכול להיות שלחלקכם עדיין לא כל כך קל להתחבר לחלק הזה, מסיבות שונות. 


אז בואו נעזוב שנייה את כל החיוביות שלכם. בואו נתלונן קצת, להתלונן ולא לעשות זה בדר"כ לא פרודוקטיבי, אבל הפעם זה הולך להיות מאוד פקודוקטיבי, למעשה אתם תופתעו לראות כמה.


אז לכו על זה, קחו דף נייר ותכתבו את כל המחשבות הלא נעימות שהיו לכם היום, כל הכעסים, כל הדאגות כל הדברים והאנשים שלא מוצאים חן בעיניכם. ואל תעצרו את עצמכם, לכו עם זה עד הסוף. למשל אם אתם כותבים על משהו שעיצבן אתכם, כמו מישהו שחתך אתכם בכביש, אל תכתבו את זה בצורה יבשה "מישהו חתך אותי, וזה עיצבן אותי". תכתבו אייך הרגשתם, אייך זה הפריע לכם, ומה אתם חושבים עליו, ואפילו יותר. הכל, אפילו קללות שעברו לכם בראש, ואולי אפילו יצאו לכם מהשפתיים.


קחו לכם כמה דקות ותעשו את זה. אתם  יכולים אפילו לשים את זה בתגובה אם בא לכם, או לשלוח לי את זה למייל. (יש לכם לינק בפרופיל שלי, תרגישו חופשי להשתמש בו). 


. . . . .

יפה, עכשיו אחרי שעשיתם את זה ושלחתי לי, או שמתם בתגובות, או אולי זה רק כתוב על דף נייר מולכם, אני רוצה שתסתכלו מה כתבתם. אני בטוח שיש שם דברים מעצבנים ולא נעמים. זה אפילו קצת טוב להוציא אותם החוצה.


עכשיו יש לי שאלה, אם הייתי מבקש ממכם לעשות את אותו דבר אתמול, והיו לכם עכשיו שני דפים כאלה, או אם אני אבקש ממכם לעשות את זה שוב מחר. עד כמה הדברים יהיו שונים?


אולי חוויתם דברים שונים, כלומר יכול להיות שהיום מישהו זרק לכם הערה, שנעלבתם ממנה, ואולי אתמול זה לא קרה ככה. אבל שימו לב כמה דברים יהיו דומים מאוד, ואפילו זהים. זה לא מדהים?


אז לא סתם קראתי לפוסט "ה 90 שרודפים אותנו", כי אם הייתם מתעדים כל מחשבה שיש לכם במהלך היום, וכל פעם שהיא עברה לכם בראש, הייתם מגלים דבר מפתיע. 90 אחוז, או 9 מכל 10 מחשבות שעוברות לכם בראש במהלך יום, זהות למחשבות שהיו לכם ביום קודם. זהות. 


אני זוכר כשאני קראתי את הנתון הזה בפעם הראשונה, הפתיעו אותי שני דברים. אחד היה כמה הוא גבוה, והשני היה כמה הוא נכון. לא הייתי  צריך להתחיל לספור, או לשים לב, ישר ידעתי שזה נכון. הרי אם אני אבקש מכם,  סתם לדוגמה,  לתת לי רשימה מהירה של 10 דברים שחשבתם גם אתמול וגם שלשום, זה לא יהיה קשה. אתם לא צריכים להגיד לי כמה פעמים כל מחשבה חזרה בראש שלכם, מספיק שאתם יודעים בעצמכם, שזה היה הרבה.

  תראו איזה מגניב - רובוט !

האם אנחנו חיים כמו רובוטים? חושבים אותם מחשבות, עושים אותם דברים, משיגים את  אותן תוצאות, ומתבאסים מהן באותה דרך?


חוששני שלרבים מאיתנו התשובה היא כן.  ואולי זה יהיה לא קל לשנות את זה מעכשיו לעכשיו. ואולי לא צריך. אולי מספיק שבתור התחלה, פשוט  ניקח את המחשבות האלה ביותר קליליות, יש אנשים שיכולים אפילו לצחוק על זה, כשהם שמים לב שהם חוזרים על אותה מחשבה. כי זה באמת מצחיק.
כי עם כל הכבוד, ויש כבוד, זה גם משפט שהתחיל להצחיק אותנו כששמענו אותו שוב ושוב בארץ נהדרת. ועם כל הכבוד ויש כבוד, החיקוי שבו אמרו את המשפט הזה היה של אישה, שעומדת כיום בראש מפלגת העבודה. 

אז אני יודע שעכשיו אתם מודעים לזה שהמחשבות האלה חוזרות כל יום, יהיה לכם הרבה יותר קל לקחת אותן בקלות, כי יש לכם את הכוח תמיד לבחור במה אתם מתמקדים, ואתם גם יכולים פשוט לעשות דברים אחרת.

 סעו בדרך אחרת לעבודה, תקשיבו לשיר שמישהו אחר אוהב, תאכלו דברים אחרים, לא משנה איזה דבר תבחרו לעשות שהוא שונה, אתם תשימו לב כמה זה יכול לשנות את המחשבות וההרגשה שלכם. ואולי תחשבו על משהו אחר, אפילו משהו לא כל כך נעים, על זה שהיום ערב יום השואה. ועל מה היום הזה מיצג, ומה איבדנו.

 תחשבו על זה היום, ומחר, כי בעוד פחות משבוע יהיה יום העצמאות, ואולי זה יזכיר לכם כמה ברי מזל אנחנו, אני אתם, שאנחנו בכלל כאן.

שיהיה לכם יום מצוין, ג. 

בלוג על התפתחות אישית - קולנוע במתנה

הי,


אני ממש שמח שהחלטתם לקרוא בבלוג הזה.


'בין אישי' הוא בלוג התפתחות אישית שונה מדברים שנתקלתם בהם עד היום. הוא שונה בגלל שיש לו גישה קצת אחרת. אתם מבינים, במקום להניח מראש שאתם אנשים רוחנים, שיודעים בדיוק למה נכנסתם לכאן, עם מטרות ברורות, אהבה עצמית ורצון לגדול, אני מעדיף להניח שאתם אנשים רגילים.


אני מעדיף להניח שאתם אנשים רגילים, שיש להם חיים, משפחה שהקשרים איתה טובים יותר או פחות, שהם עובדים בעבודה שהיא אולי זמנית, אולי קבועה, ואולי לא. ומתוך ההנחה הזאת, אני מתכוון להביא לכם כלים שיעזרו לכם להתפתח, ולהשיג את המטרות שלכם. ואם לפשט את זה אפילו יותר, כלים שיהפכו את החיים שלכם לטובים יותר, ויתנו לכם להנות מהם יותר.


אתם יודעים, יש הרבה דברים בחיים שבשביל להגיע אליהם צריך לעבור תהליך איטי של התקדמות. אבל לפעמים דווקא הדברים החשובים, שמשנים לנו את החיים, יכולים לקרות כהרף עין.


אני אתן לכם דוגמה. דמינו שנתתי לכם מתנה. מתנה מדהימה, בית קולנוע פרטי, עם שני כיסאות גדולים ונוחים, עם פופקורן ושתיה, ואפילו אוכל אם תרצו. עם מסך מדהים ומערכת סאוונד, שנשמעת עוד יותר טוב. ועכשיו אתם נכנסים פנימה, ומתישבים על הכורסאות, ומתחילים לצפות בסרט האהוב עליכם, ואולי בסרט חדש שממש רציתם לראות, אבל עוד לא יצא לכם, ואולי לא יצא לכם כי הסרט עוד לא יצא. אבל בקולנוע שקיבלתם במתנה יש משהו אחד מוזר. הכיסא זז ומסתובב, אבל ממש, חלק מהזמן הוא פונה למסך, אולי אפילו מתקרב חלק מהזמן הוא פונה ממנו, ומתקרב לדלת היציאה, או לשרותים, או לסתם איזו פינה חשוכה.  ועכשיו תחשבו, אייך החוויה הזאת גורמת לכם להרגיש.


יש אנשים שהיו יוצאים מבית הקולנוע הזה שקיבלו במתנה ולא חוזרים יותר. זה לא רעיון כל כך טוב, כי הקולנוע הזה הוא קצת כמו החיים שלנו. 

 גם זה סוג של קולנוע

בחיים שלנו תמיד יש משהו טוב ונהדר, שנמצא בהישג ידינו ממש עכשיו, מצד שני, תמיד יש הסחות דעת שזורקות אותנו לכיוונים שונים. אז מה עושים עם זה? בוחרים במה להתמקד. 


למה לא לקום מהכורסה המשוגעת, לקחת כיסא אחר, או אפילו לעמוד ולהסתכל בסרט. ואולי בכלל להפסיק לחשוב על הסרט, ולהנות מהרכבת הרים הזאת של כורסה זזה גם זה יכול להיות כייף.


אם לפשט את העניינים, כל מה שאתם צריכים לעשות זה להתמקד בדברים שטובים לכם, או אולי אפילו לא בדברים הטובים, אלה באפשרויות הטובות בדברים. אחרי הכל, מכמעט כל דבר, ואני אפילו הייתי אומר מכל דבר, יכולים לצאת דברים שהם גם טובים וגם רעים, תלוי במה המיקוד שלכם.


אז לסיום בואו תעשו תרגיל קטן, קחו 10 דקות, תדאגו להיות במקום שקט שלא יפריעו לכם, ותסתכלו על תמונות, מטיול או חופשה שנהניתם בה, ואולי תמונות של אנשים או חברים שאתם אוהבים. ותתמקדו רק בתמונות תיזכרו מה הרגשתם באותה סיטואציה, מה עשיתם. מה ראיתם, מה שמעתם, כמה שיותר חי, עם כמה שיותר צבעים וצלילים. ממש כאילו אתם חווים את החוויה שוב. להסתכל על התמונות מקרוב יכול גרום לכם להרגיש את זה אפילו יותר, ואולי אתם אפילו לא צריכים את התמונות, אולי פשוט תסגרו שנייה את העיניים ותדמינו. אולי תקחו את אחת התמונות ותראו אותה למישהו, ותספרו לו ממתי התמונה, מה היא מזכירה לכם, ולמה היא גורמת לכם תחושה כל כך טובה.  
לסיום תספרו על כמה תמונות הסתכלתם, ואחר כך תשבו את התחושה שלכם אחרי התרגיל ללפני התרגיל. יתכן אולי, שלפני התרגיל הרגשתם בסדר, משהו בין 5-6, ואולי פחות, ויכול להיות שעכשיו אתם ב 8, 9 ואולי יותר. 


נשמע לכם הגיוני? ובכן, אם עשיתם את זה - כל הכבוד.

 אם עד עכשיו רק קראתם את זה, אז זה הזמן ללכת לעשות את זה. לקרוא את התרגיל ולעשות את התרגיל אלה שני דברים מאוד שונים, כמו לדעת מה זה מפלי הנייגרה או ללכת לבקר במפלי הנייגרה. מה אתם חושבים יותר כייפי, מה אתם הייתם עושים, קוראים או עושים, ומה תעשו?


. . .


ועכשיו אחרי שקראתם ושמתם לב איזה הבדל ההתמקדות שלכם יכולה לעשות, אולי תשימו לב בהמשך היום שאתם ממשיכים ומתמקדים בכל מיני דברים שעושים לכם טוב. אולי פרח שצמח בגינה שלא ראיתם. מישהי שהחליפה תספורת לתספורת חדשה וצמאה למחמאות, ואולי מישהו ממש נחמד שעובד אתכם, שלא שמתם לב לזה כל כך עד היום. 


בכל מקרה תודה רבה שקראתם את הפוסט, ואם אתם לא רק מאלה שנהנים, אלה גם מאלה שחולקים ומשתפים, אז אני מודה לכם עוד יותר על התרומה שלכם.

נתראה  בפוסט הבא, תרשמו ותדעו מתי.