אתמול דיברתי עם מישהי שאני מאמן למציאת עבודה. כחלק מהפגישה שאלתי אותה על קשיים שהיו לה שהיא התגברה עליהם, והיא הזכירה את זה שפעם היא פחדה לנהוג. זה גרם לי לחייך חיוך רחב, שמן הסתם הייתי צריך להסביר. והסיפור על החיוך הזה, קרה לפני די הרבה שנים.
* * *
בת דודתי מיכל, נשואה כיום כבר די הרבה שנים באושר, יש לה בעל נפלא, וזוג תאומים חמודים. אבל הרבה לפני שהיא ובעלה הפכו לרצינים היא היתה צריכה את העזרה שלי, לא בנושא זוגיות דווקא אלה בנושא נהיגה.
מיכל עשתה רישיון בטסט השלישי שלה. היא לא היתה כל כך מוכנה עדיין לנהוג, אבל הבוחן שלה היה כנראה קצת לחוץ ומבולבל באותו יום, הוא העביר אותה למרות שהיא לא עשתה חניה במקביל, או חנייה בכלל, מלבד העצירה באמצע מגרש החניה של משרד הרישוי. בכל מקרה, גם שנתים אחרי זה היא פחדה מאוד לנהוג, היא היתה נוהגת לעבודה שלה, שהיתה רבע שעה מהבית, וחזרה וזהו. שום נסיעה לתל אביב או לצפון, בטח לא בלילה, רק לעבודה וחזרה.
בכל מקרה, זה הכל התחיל בסופשבוע, שנפגשנו כל המשפחה, ותכננו את הנופש באילת שתוכנן לסוף שבוע אחרי זה, וכולם מאוד התלהבו, ורק מיכל היתה מאוד שקטה, ונראתה מודאגת. כשדיברתי איתה ביחידות על זה, היא אמרה, ששבועיים אחרי שאנחנו נוסעים לאילת כמשפחה היא אמורה ליסוע עם הבחור שהיא יוצאת איתו, גיא, לצימר בצפון. עד כאן, לא שמעתי בעיה, פעמים חופש באותו חודש, נשמע לי כמו שמחת חג המולד. אבל אז היא סיפרה, שהוא מצפה שהם יתחלקו בנסיעה, והיא לא יודעת אייך היא תעשה את זה, והיא נבוכה להגיד לו שהיא מפחדת לנהוג.
אמרתי לה שהכל יהיה בסדר, ושלאילת, אני והיא ניסע עם האוטו שלה. כשאני אנהג. היא היתה קצת חשדנית - בצדק, אבל היא הסכימה. כעבור שבוע ביום חמישי, התחלנו את הנסיעה מוקדם בבוקר. שמנו את הדברים באותו, אבל כשהיא באה להכנס לצד הנוסע, היא ראתה שאני כבר יושב שם. "שפי, זה לא מצחיק, אמרת שאתה תנהג". "אין בעיה אמרתי, אני אנהג". עברתי לצד של הנהג, היא נכנסה לצד של הנוסע, היא נראתה חשדנית קצת, כי היא ציפתה להתנגדות כמובן. אבל אני פשוט נכנסתי לתא הנהג, והסעתי אותנו... לבית שלי. כשהגענו יצאתי, והתחלתי להוציא את הדברים שלי מהאוטו. "מה אתה עושה?", "זהו," אמרתי, "סיימתי לנהוג להיום, עשיתי את הרבע שעה שלי". "אבל -אילת?". "לא", אמרתי, "אני נוסע רק רבע שעה בכל פעם, אם את רוצה לנסוע לאילת סבבה, אבל אני לא הולך לנהוג עכשיו 4-5 שעות ברצף. "אבל... הם יחכו לנו". "לא אכפת לי, אני פשוט אגיד להם שאני לא הייתי מוכן לנסוע לבד, ושאת לא היית מוכנה להתחלק אז ויתרתי על זה". "הם יכעסו עליך...", "עלינו" תיקנתי אותה. "אבל לי פחות אכפת, זה כלום לעומת מה שהייתי עושה להם כשהייתי יותר צעיר. זוכרת את הטיסה והלילה במלון בתורכיה, שפיספנו בגלל שאני החלטתי להעלם ביום של הטיסה?". ההורים שלי לא לגמרי סלחו לי עד היום על הקטע הזה". "אבל, אני רוצה לנסוע...". בנקודה הזאת ראיתי את השבירה הקטנה, היא היתה על סף בכי. לא היה נעים לעשות את זה, אבל זה מה שהיה נחוץ. "אוקי, אני מוכן, בתנאי אחד, את מתחלקת איתי בנסיעה - רבע שעה בכל פעם" עצרתי אותה לפני שהיא באה להתנגד. "בסדר" היא לחשה חלושות .
החזרתי את הדברים לאוטו, וניגשתי לצד הנוסע, ופתחתי לה את הדלת. "אני כבר נסעתי רבע שעה, עכשיו תורך. בחוסר רצון היא נכנסה לתא הנהג.
היא נהגה לאט. אני חושב שעשינו משהו כמו שלושה קילומטרים ברבע שעה בתוך ירושלים, חלק גדול מהם על בגין. כשהיסתיימה הרבע שעה עדיין היינו על כביש די מהיר. "תמשיכי עוד קצת עד שיהיה לנו מקום נורמלי לעצור". היא המשיכה עוד 10 דקות ואז התחלפנו. נהגתי רבע שעה, הגעתי למקום שאפשר לעצור והתחלפנו שוב. הפעם היא נסעה קצת יותר מהר, עדין אנשים צפרו, והייתי צריך להרגיע אותה כשנהג משאית עקף אותנו, וצעק שטויות, אבל היא המשיכה לנסוע חצי שעה רצף. כשהחלפתי אותה נסעתי 20 דקות, וככה המשכנו. את השעה אחרונה בדרך לאילת היא נסעה ברצף, ובמהירות סבירה - למשאית, אבל סבירה. בחיי, אני חושב שהנסיעה לקחה לנו 6 וחצי או 7 שעות בהלו, ובחוזר 5 וחצי שעות. הכי הרבה זמן שהייתי ברכב ברצף בחיים שלי.
בסוף שבוע באילת כל פעם שנסענו בתוך העיר נתתי לה לנסוע. אני כיוונתי אותה. ואחד הדברים שקנינו לה באילת היה GPS. בדרך חזרה, היא נסעה בערך חצי מהדרך וחצי שעה אחרונה בלילה.
הפעם יכולנו יותר לדבר, כי היא היתה פחות לחוצה מהנסיעה. דיברנו, הקשבנו לרדיו, היה די כייף.
בשבועים שהיו אחרי זה, היא התחילה לנסוע יותר בתוך העיר, ופעם אחת גם לתל אביב. זה היה מצחיק, באחד הימים קפצתי איתה למרכז העיר, והיא הפעילה את ה GPS, לנסיעה של רבע שעה בעיר שהיא גרה בה כבר 20 שנה. לי לא היה אכפת, מה שעובד עובד.
בסופו של דבר כשהגיעה הנסיעה המובטחת לצימר, היא יכלה לחלוק את הנסיעה עם גיא. גיא היה מספיק נחמד כדי לא להעיר לה על המהירות, והוא גם נהג כשהם היו צריכים לנסוע בלילה.
הוא בטח גם היה מוכן לעשות את כל הנהיגה בעצמו, הוא מאוד אהב אותה. עובדה שהם נשואים עד היום הרבה יותר באושר מרוב הזוגות שאני מכיר. כיום מיכל נוהגת לכל מקום ובכל זמן, והיא אפילו נהנית מזה, מהחופש הזה. היא עדיין נוהגת קצת לאט לטעמי, אבל זה סבבה.
* * *
בת דודתי מיכל, נשואה כיום כבר די הרבה שנים באושר, יש לה בעל נפלא, וזוג תאומים חמודים. אבל הרבה לפני שהיא ובעלה הפכו לרצינים היא היתה צריכה את העזרה שלי, לא בנושא זוגיות דווקא אלה בנושא נהיגה.
מיכל עשתה רישיון בטסט השלישי שלה. היא לא היתה כל כך מוכנה עדיין לנהוג, אבל הבוחן שלה היה כנראה קצת לחוץ ומבולבל באותו יום, הוא העביר אותה למרות שהיא לא עשתה חניה במקביל, או חנייה בכלל, מלבד העצירה באמצע מגרש החניה של משרד הרישוי. בכל מקרה, גם שנתים אחרי זה היא פחדה מאוד לנהוג, היא היתה נוהגת לעבודה שלה, שהיתה רבע שעה מהבית, וחזרה וזהו. שום נסיעה לתל אביב או לצפון, בטח לא בלילה, רק לעבודה וחזרה.
בכל מקרה, זה הכל התחיל בסופשבוע, שנפגשנו כל המשפחה, ותכננו את הנופש באילת שתוכנן לסוף שבוע אחרי זה, וכולם מאוד התלהבו, ורק מיכל היתה מאוד שקטה, ונראתה מודאגת. כשדיברתי איתה ביחידות על זה, היא אמרה, ששבועיים אחרי שאנחנו נוסעים לאילת כמשפחה היא אמורה ליסוע עם הבחור שהיא יוצאת איתו, גיא, לצימר בצפון. עד כאן, לא שמעתי בעיה, פעמים חופש באותו חודש, נשמע לי כמו שמחת חג המולד. אבל אז היא סיפרה, שהוא מצפה שהם יתחלקו בנסיעה, והיא לא יודעת אייך היא תעשה את זה, והיא נבוכה להגיד לו שהיא מפחדת לנהוג.
אמרתי לה שהכל יהיה בסדר, ושלאילת, אני והיא ניסע עם האוטו שלה. כשאני אנהג. היא היתה קצת חשדנית - בצדק, אבל היא הסכימה. כעבור שבוע ביום חמישי, התחלנו את הנסיעה מוקדם בבוקר. שמנו את הדברים באותו, אבל כשהיא באה להכנס לצד הנוסע, היא ראתה שאני כבר יושב שם. "שפי, זה לא מצחיק, אמרת שאתה תנהג". "אין בעיה אמרתי, אני אנהג". עברתי לצד של הנהג, היא נכנסה לצד של הנוסע, היא נראתה חשדנית קצת, כי היא ציפתה להתנגדות כמובן. אבל אני פשוט נכנסתי לתא הנהג, והסעתי אותנו... לבית שלי. כשהגענו יצאתי, והתחלתי להוציא את הדברים שלי מהאוטו. "מה אתה עושה?", "זהו," אמרתי, "סיימתי לנהוג להיום, עשיתי את הרבע שעה שלי". "אבל -אילת?". "לא", אמרתי, "אני נוסע רק רבע שעה בכל פעם, אם את רוצה לנסוע לאילת סבבה, אבל אני לא הולך לנהוג עכשיו 4-5 שעות ברצף. "אבל... הם יחכו לנו". "לא אכפת לי, אני פשוט אגיד להם שאני לא הייתי מוכן לנסוע לבד, ושאת לא היית מוכנה להתחלק אז ויתרתי על זה". "הם יכעסו עליך...", "עלינו" תיקנתי אותה. "אבל לי פחות אכפת, זה כלום לעומת מה שהייתי עושה להם כשהייתי יותר צעיר. זוכרת את הטיסה והלילה במלון בתורכיה, שפיספנו בגלל שאני החלטתי להעלם ביום של הטיסה?". ההורים שלי לא לגמרי סלחו לי עד היום על הקטע הזה". "אבל, אני רוצה לנסוע...". בנקודה הזאת ראיתי את השבירה הקטנה, היא היתה על סף בכי. לא היה נעים לעשות את זה, אבל זה מה שהיה נחוץ. "אוקי, אני מוכן, בתנאי אחד, את מתחלקת איתי בנסיעה - רבע שעה בכל פעם" עצרתי אותה לפני שהיא באה להתנגד. "בסדר" היא לחשה חלושות .
החזרתי את הדברים לאוטו, וניגשתי לצד הנוסע, ופתחתי לה את הדלת. "אני כבר נסעתי רבע שעה, עכשיו תורך. בחוסר רצון היא נכנסה לתא הנהג.
היא נהגה לאט. אני חושב שעשינו משהו כמו שלושה קילומטרים ברבע שעה בתוך ירושלים, חלק גדול מהם על בגין. כשהיסתיימה הרבע שעה עדיין היינו על כביש די מהיר. "תמשיכי עוד קצת עד שיהיה לנו מקום נורמלי לעצור". היא המשיכה עוד 10 דקות ואז התחלפנו. נהגתי רבע שעה, הגעתי למקום שאפשר לעצור והתחלפנו שוב. הפעם היא נסעה קצת יותר מהר, עדין אנשים צפרו, והייתי צריך להרגיע אותה כשנהג משאית עקף אותנו, וצעק שטויות, אבל היא המשיכה לנסוע חצי שעה רצף. כשהחלפתי אותה נסעתי 20 דקות, וככה המשכנו. את השעה אחרונה בדרך לאילת היא נסעה ברצף, ובמהירות סבירה - למשאית, אבל סבירה. בחיי, אני חושב שהנסיעה לקחה לנו 6 וחצי או 7 שעות בהלו, ובחוזר 5 וחצי שעות. הכי הרבה זמן שהייתי ברכב ברצף בחיים שלי.
בסוף שבוע באילת כל פעם שנסענו בתוך העיר נתתי לה לנסוע. אני כיוונתי אותה. ואחד הדברים שקנינו לה באילת היה GPS. בדרך חזרה, היא נסעה בערך חצי מהדרך וחצי שעה אחרונה בלילה.
הפעם יכולנו יותר לדבר, כי היא היתה פחות לחוצה מהנסיעה. דיברנו, הקשבנו לרדיו, היה די כייף.
בשבועים שהיו אחרי זה, היא התחילה לנסוע יותר בתוך העיר, ופעם אחת גם לתל אביב. זה היה מצחיק, באחד הימים קפצתי איתה למרכז העיר, והיא הפעילה את ה GPS, לנסיעה של רבע שעה בעיר שהיא גרה בה כבר 20 שנה. לי לא היה אכפת, מה שעובד עובד.
בסופו של דבר כשהגיעה הנסיעה המובטחת לצימר, היא יכלה לחלוק את הנסיעה עם גיא. גיא היה מספיק נחמד כדי לא להעיר לה על המהירות, והוא גם נהג כשהם היו צריכים לנסוע בלילה.
הוא בטח גם היה מוכן לעשות את כל הנהיגה בעצמו, הוא מאוד אהב אותה. עובדה שהם נשואים עד היום הרבה יותר באושר מרוב הזוגות שאני מכיר. כיום מיכל נוהגת לכל מקום ובכל זמן, והיא אפילו נהנית מזה, מהחופש הזה. היא עדיין נוהגת קצת לאט לטעמי, אבל זה סבבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה