יום אחד אמר האווז הבוגר יותר דאקי, לאחיו הצעיר "היום אני מרגיש את הרוח קצת חזקה יותר, אני חושב שכדאי שנתחיל לנדוד חזרה לארץ החורף". האח הצעיר קירי, רק שמע את המילה חורף, וזה הרס לו את כל המצב רוח. הוא ענה לו בתגובה "זה רק קצת רוח, יש זמן, עכשיו עוד די קריר בארץ החורף, אתה לא רוצה להמשיך ולהנות מיום הנהדר הזה? נתחיל לנדוד מחר".
למחרת הרוח התחזקה עוד קצת יותר, אבל עדיין היתה חמימה, למעשה מזג האוויר היה אפילו יותר נעים, כי בשיא קיץ היה חם מידי. "הגיע הזמן שנזוז" אמר דאקי לאחיו הצעיר. "עכשיו לא זמן לטוס, בדיוק סיימתי לאכול, וכל כך נעים פה, בוא נבלה פה עוד יום אחד". "אוקי," ענה דאקי. "אבל מחר על הבוקר אנחנו זזים, אני יוצא לדרך אם אתה בא ואם לא".
למחרת בבוקר דאקי קם מוקדם, והכין את עצמו לנדידה. הוא ניסה מספר פעמים להעיר את קירי, אבל זה התעקש להמשיך לישון. "תתחיל לנדוד", מלמל קירי מתוך שינה, "אני אשיג אותך יותר מאוחר". בלית ברירה התחיל דאקי את הנדידה לבד. בשעה מאוחרת יותר קם קירי, והלך לשבת על החוף. "דאקי הזה... סתם ממהר, גם ככה הוא עף כל כך לאט, אני יכול להתחיל גם מחר ועדיין להגיע לפניו".
כעבור שבוע, כבר היה דאקי אחרי מרבית הדרך לארץ החורף. ארץ החורף כבר התחילה להתחמם, והקיץ התקרב אליה. דאקי עצר למנוחה קלה בחווה. הוא פגש שם שור שהיה חבר טוב שלו ושל קירי. "מה שלומך דאקי, איפה אחיך הצעיר?". "הוא נשאר עוד כמה ימים בארץ השמש". "באמת.?", אמר השור. "עכשיו כבר צריכות להיות שם רוחות חזקות, אני מקווה שהוא הספיק לצאת לפניהן". "אני גם מקווה" ענה דאקי "זה לא כייף לעשות חורף שלם בארץ השמש, היה חורף אחד שהייתי פצוע בכנף, ונאלצתי להישאר שם, זה היה קשה מאוד, אבל לפחות למדתי מזה כמה דברים". "אתם כאלה ברי מזל", אמר השור. "יוצא לכם לראות גם את ארץ השמש וגם את החורף, ואני כאן, תמיד". "למה שלא תעשה גם אתה טיול?", שאל דאקי. "לאן אני אטייל" צחק השור. "זה לא משהו שמתאים לי, אין לי כנפיים, ואני לא יכול לעוף". "אתה יכול ללכת" , אמר דאקי. "כן, אבל פה טוב לי בסך הכל, אומנם אני עובד די קשה, אבל נותנים לי אוכל ומים. אם אני אעזוב, וארצה לחזור, יכול להיות שאני לא אוכל כי הם כבר יקחו שור אחר". "חבל", אמר דאקי. "אני בטוח שאתה יכול להנות מאוד מהחופש". "לא יודע", אמר השור. "אולי בסוף העונה, עכשיו עוד יש לי מה לעשות".
בינתיים התחיל להיות קר, והרוחות הפכו ליותר ויותר חזקות בארץ השמש. כבר לא היה נעים לשבת על החוף בכלל, וכבר כמעט לא היה אוכל. "זה הזמן" אמר לעצמו קירי. הוא ניסה להתחיל לעוף בכיוון ארץ החורף, אבל הרוחות כבר היו כל כך חזקות שהוא לא הצליח להתקדם, הוא ניסה להכות יותר חזר בכנפיו, אבל תוך זמן קצר הוא התעייף, וירד בחזרה לקרקע, היה לו קר והוא היה מפוחד הוא מצא גזע עץ חלול, והתחבא בו מהקור, היה לו לא נוח, והיו שם עכבישים ותולעים. אבל הוא העדיף את זה על הקור בחוץ.
כשהחל להתקרר שוב בארץ החורף, דאקי נפרד מחבריו, שטסו לכיוון אחר, והחל לנדוד חזרה לארץ הקיץ. הוא היה חזק ושמח אחרי המנוחה בארץ החורף, שאפילו בה הקיץ היה נעים.
כעבור שבועיים, הוא הגיע בחזרה לארץ השמש, הוא מצא שם את קירי יושב על החוף. הוא נראה חולה ועייף. "הי קירי, אייך היה החורף?", "נוראי, הייתי צריך לישון בגזע עץ חלול, כל מה שהיה לי לאכול זה תולעים ועכבישים, וזה היה מגעיל. הצתננתי נשרו לי הנוצות, ונהייתי ממש חולה". "אני מצטער לשמוע", ענה דאקי. "התגעגעתי אליך מאוד". "לפני החורף הבא, נצא כמה שיותר מוקדם", אמר קירי. אולי אפילו עוד שבועיים, אחרי שאני אתחזק". "זה יהיה מוקדם מידי", ענה דאקי ארץ החורף עדיין תהיה קרה". "אז מתי אנחנו צריכים לצאת?", שאל קירי. "אייך שמתחילה הרוח, בינתיים תאכל תנוח ותתחזק".
וכך הם בילו את הקיץ בארץ השמש. דאקי נהנה מהשמש, מהאוכל מחוף. קירי קצת פחות נהנה, וכל בוקר הוא קם מוקדם, ובדק אם הרוח כבר הגיעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה